| 7/2007
השבוע האחרון של החופש (או האדם שבטנק ינצח!)
זה עוד לא חילחל בי, כנראה גם לא יחלחל בי, העובדה שאני מתגייס ראשון הבא לצבא. תשע בבוקר, תל השומר, רמת גן. תגידו שלום אם תראו אותי. לפחות אני אתגייס לחיל השיריון, כמו שרציתי! מה שקצת מרתיע אותי הוא העובדה שלרוב החיילים שיריון לא הייתה העדיפות הראשונה. אני נחרד מלחשוב מי יהיה איתי ואיך תשפיע עליהם העובדה שהם בשיריון, ולא במה שהם באמת רצו.
יש את הפורום באתר של צה"ל, "עולים על מדים". במחזור הגיוס הקודם היו אנשים הזויים במיוחד (כמו למשל אחד ששאל אם יהיו איתו בטירונות נשים, וענו לו ברצינות שלא, ואחד אחריו ענה לו שיהיו לו שם את המשקיות ת"ש). הפורום גם ענה לי על שאלות שלא שאלתי בעצמי. כמו למשל הנושא של היציאות במהלך הטירונות. החדשות הן טובות - אני אמור להיות משוחרר כמעט כל שבת. שבת ראשונה אני חוזר הבייתה בכל מאת האחוזים, אלא אם אשאר שבת כי עצבנתי את המפקד.
בהמשך הפורום המג"ד מתאר את מי שמתקבל. מעל ל75% מהמתגייסים לשיריון הם בעלי נתוני פיקוד. כלומר שיש לי סיכוי גבוה להיות מפקד אם ארצה. עכשיו מה עדיף להיות? נהג או תותחן? לקורס מפקדים אני אצא אחרי שאלמד אחד מהתפקידים. לאחר מכן אני אף אוכל להיות קצין. עכשיו כשאני חושב על זה, זה באמת אחלה חיל.
יום שישי האחרון הורי הזמינו את הוריה של מיכל לארוחת ערב בשרית וכשרה. אני מציין זאת מכיוון שאמא של מיכל רצתה להביא עוגה חלבית. למזלינו, אני ומיכל דיברנו לפני כן בשביל לארגן את הלוגיסטיקה המאוד מתוחכמת שנדרשה בשביל לגרום לשני הצדדים לבוא מוכנים מראש אחד לשני.
אמא של מיכל קנתה לאמא שלי פרחים, ובשבילי שני ספרים - געגועי לקיסינג'ר של אתגר קרת ואת הספר החביב "האי הירוק, המקרר ואני" של טוני הוקס. לא טוני הוק, אלא טוני הוקס
הערב הלך טוב יחסית, למרות שמיכל חשבה שילך אחרת. היא הסבירה את זה בסופו של דבר על ידי "אבא שלי מסוגל להעמיד פנים שהוא חברותי". במהלך הערב ביקשתי ממנה שתישן אצלי, והיא נענתה לבקשה (לא שקרה משהו, כן? נרדמנו אחד על השני זמן קצר אחרי שהתמזמזנו קלות)
בשש וחצי בבוקר יצאנו מהחדר שלי והלכנו לישון בחדר אורחים, שם יש מיטה זוגית. בעשר בערך התעוררנו, ואמא שלי הכינה לנו פאנקייקס. מאוחר יותר, אמא של מיכל התקשרה, ורצתה שנבוא לארוחת צהריים ובשביל לקחת את הכלבות לטיול. כשהגענו, דבר ראשון שנתקלנו בו היה... או בעצם הייתה החתולה הידידותית והשמנמנה שמתנחלת להם מחוץ לבית. רק לאחר מכן היה הריח שתקף את הנחיריים שלי כמו שהצבא לא תוקף מסגדים. תערובת מוזרה של שמן שרוף, עשן סיגריות, ועוד חומרים בלתי מזוהים (או כאלה שאני מעדיף לא לדעת מה הם). אז לקחנו את הכלבות, ולאחר שהנחיריים שלי התאווררו והרכב היה במרחק נגיעה, בצעד שהיה טעות מוחלטת ובכלל היה חוסר טאקט לעשות את זה, השארתי את הרצועה של הכלבה שלה בידה, וטסתי הבייתה במהירות המקסימלית. אח"כ היא שנאה אותי קשות, אבל אני יכול להבין אותה. אבל לאחר מכן (שעות רבות וארוכות אחרי) בצעד שעד היום אני לא מבין (זה סה"כ היה אתמול) היא החליטה שהיא סולחת לי. תהרגו אותי אם אני יודע. עד כמה שזה מאוד מסקרן אותי, אני מעדיף לא להכנס לזה בשביל שהיא לא תחליט שוב שהיא שונאת אותי.
ולנושא אחר לגמרי - לפני מספר ימים הייתי בהופעה הראשונה שלי של אורפנד לנד. היה ממש כיף! למרות שהגעתי בשעה איחור וזה גרר ויכוחים עם אמא שלי בנוגע לכסף... עזבו, אסביר יותר מאוחר.
הגעתי בשעה איחור עם מיכל אהובתי למועדון. שם הכניסו אותי ואותה חינם, כי לא היה באמת טעם לשלם על חצי השעה האחרונה של ההופעה. מיכל נכנסה לפני בחינם (לא ידעתי את זה אז) בזמן שאני חיכיתי מחוץ למועדון לאמא שלי בשביל שתביא לי כסף. אחרי מספר ויכוחים ומריבות, שבמהלכן הייתי חסר סבלנות וחסר גרוש על התחת, אמא הגיעה באיחור ניכר, עם הכסף. נכנסתי מיד אחרי האלו דייס, שהוא אחד השירים הטובים שלהם. כמובן שהכניסה הייתה בחינם כי איחרתי קשות.
בביצוע מאוד מרגש של the storm still rages inside קובי לקח את המיקרופון עם הסטאנד שלו והעביר אותו מעל הקהל ששר בהתרגשות (כשאני הייתי אחד מהם) hear your orphaned child. מיכל חשבה שזה היה משעשע ביותר. אני חושב שזה היה מעולה. לאחר הרבה מאודזיעה של אנשים אחרים שנמרחו עלי, ועוד שירים טובים של אורפנד לנד, נגמרה ההופעה. מכיוון שהכסף לא לקח תפקיד בכניסה להופעה, ומיכל ניצחה אותי בהתערבות של הSMSים שלנו, אז קניתי לה חולצה שמכרו שם בהופעה ועוד קצת מדיסק של בלינד גרדיאן ו/או החולצה השניה שהיא קנתה לעצמה.
בקיצור, השבוע האחרון היה טוב, ואני מצפה לכך שיהיו לי עוד כאלה.
בברכת "האדם שבטנק ינצח"
סלמאת!
נ.ב. לכל אלה שנשרו מקורס טיס ועכשיו בנ"מ, תשננו לעצמיכם - "אם אני לא טס, אף אחד לא טס..."
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
