| 9/2007
ווהו! יוצאים רבו"ש!
1) שלושת השבועות האחרונים היו ממש כייפים! זה נשמע מוזר, אבל למרות כל מצבי ה2, שפיכות של 20 שכיבות סמיכה, זחילות דרך שדות קוצים, עונשים, הקפצות באמצע הלילה, סמ"חים סדיסטיים, רס"פ מרושע במיוחד, וכו' וכו'...
התחלנו את השבוע חסימות ברמת הגולן, ודבר ראשון איחרתי בשעתיים, מספר דקות לאחר שכולם יצאו. אז אחד המפקדים נשאר שם וליווה אותי בהסעה עד למחנה נטוש, שתי דקות מקצרין. שם ישנו באוהלים כמו שיש בבקו"ם, אבל לפני כן, גייסו אותי לעשות בסיסיות (שמירה בבסיס עם עוד שניים כל פעם). שלושת השעות האלה עברו בכיף. לקחו אותנו גם בתור צוותי הג"ס (הגנה סביבתית), בעצם, כוח כיבוי אש שנמצא בכוננות קרוב לתרגיל במקרה ותהיה שריפה, ובאותו זמן העבירו לנו כל מיני תכנים שהיינו צריכים לדעת, תירגלנו כל מיני דברים, וכו' וכו' וכו'... זה היה אחד השבועות המיותרים, אבל באותה מידה, אחד הכיפיים.
היה לנו ריצת 3 קילומטר אותו שבוע בתוך קצרין. היה קשה, וראיתי שקצרין היא אחת הערים היותר יפות בארץ. באחד החצרות שם יש גינה מקושטת ושם ראיתי פסל של צב מחובר בשרשרת מהצוואר שלו למשהו אחר. אחד הדברים היותר קשוחים שראיתי.
בסוף השבוע היה מסע סמ"ח, מסע של 6 קילומטר, שלא התחיל לאף אחד בטוב, עם ספרינטים בעליות, עליות קשות כמו החיים, מ"מ מאחור שמאיים לכסח, וטירונים שבוזים ועייפים שלא מצליחים לשמור על שני טורים ישרים, ובטח שלא להשאר קרובים אחד לשני. היה קשה, היה כואב, המ"מ אכן בעט בי כפי שהבטיח, וכשסיימנו את המסע, הודחנו ממעמד הלוחמים. זה היה עצוב...
משהו ששכחתי לספר - את האוכל וההסעות סיפקה חברה קבלנית בשם אלישרא, חברת בת של אלביט מערכות. פירוש הדבר הוא שלא היה לנו רס"פ מרושע על הראש למשך שבוע שלם! ואשכרה היה לנו אוכל שהוא לא מנות קרב או אוכל קר מהבסיס.
אחד מהפלוגה שלי שלא אזכיר את שמו אמר למישהו אחר בצחוק "עשר שניות הייתה באילת וחזרת". הסמ"ח שמע על זה, וכיוון שלא הייתה לו סיבה אחרת לטרטר אותנו, החליט שהוא מטרטר אותנו על זה. העמיד אותנו בח' פלוגתית (מחלקה בכל צלע) ואמר שהבד הכחול הרחוק זה ים סוף, נתן עשר שניות להגיע לשם, לרחוץ את הרגליים, לנוח ולהתפנק ולחזור. רצנו לשם מהר מספר פעמים, כשכל פעם זה לקח בסביבות החצי דקה, ולא עשר שניות כפי שרצו. אבל הנאום שלו לפני הטיזוזים היה אחד המצחיקים. לא שבאותו רגע העזנו בכלל לחשוב על לצחוק, אבל במבט לאחור, כל הקטע הזה היה מצחיק.
2) אחרי זה יצאתי שבת, וביליתי אותה עם מיכלי שלי. יצאנו לארוחת ערב משפחתית, ואחרי זה הייתי עייף מדי לצאת למסיבה אצל ידידה. היו קצת חיכוכים ולא היה מושלם. אבל זה לא משהו שלא התגברנו עליו בסופו של דבר.
3) יום ראשון יצאנו לירושליים, היה לנו סיור בהר הרצל, ראינו קצת את הכנסת, קצת את בית המשפט העליון, ומשם עפנו לצפון הרחוק לשבוע שדאות. שם למדנו את רזי המקצוע של להסתוות ברקע, איך לנוע בצורה מבצעית, תנועות וסימנים מוסכמים, זחילות וסחיבות פצוע. היה שבוע מאוד כיפי, ובמהלכו למדנו שהגבול לכוח שלנו הרבה יותר רחוק ממה שנדמה היה לי, כשראיתי אחד מהצפלונים של המחלקה מרים את האדם הכי כבד במחלקה, כשזחלנו דרך שדה קוצים (אגב, זה בכלל לא קשה כמו שזה נראה), וכשזחלתי 70, או 80 מטר של דרך קשה די במהירות. (המפקד: "מה אתה זוחל לאט? מה אתה, חלבי?" אני: "לא, אני פרווה." ומתחיל לזחול במהירות). לא חסרות דוגמאות לשיפור של האיתנות של המחלקה.
בסוף שבוע השדאות היה לנו מסע מ.מ.. שש קילומטר של הליכה על מישור, ועוד קילומטר אחד עם אלונקה. כלקח ממסע קודם, החלטתי שאני בא בראש טוב, בא בשביל להנות, ולא נשבר, לעזאזל! לקראת סוף ששת הקילומטרים, באתי לעזור לאחד מהמחלקה לשאת את האלונקה עליו. בגלל טעות כלשהי, אי אפשר היה לשאת את האלונקה כמו שצריך, והסמ"ח מאחורה התעצבן על שנינו ואמר לנו לטוס קדימה. לקחתי את האלנוקה בידיים, ורצתי איתה 100 מטר בערך, עד שהגעתי למ.מ., ואז הוא אמר לי להוריד את האלנוקה ולעלות עליה. תוך 40 שניות הייתי באוויר, ננשא על ידי כל חברי, לקילומטר האחרון של המסע. היה ממש כיף, למרות שנפלתי פעם אחת עם האלונקה. הייתי קשור אליה חזק ויציב, אז לא נפלתי מהאלונקה ושום דבר לא נפל מהאפוד שלי.
אחרי השבוע שדאות סגרנו שבת שניה (טוב, לפחות בשבילי, אההמפריימןסגר21אההממ...), מסדר מפקד נורא ארוך, מתיש ושלא הייתי בו כי הייתי עם הס.מ.פ. במחסנים, מארגן דברים בשביל הפלוגות אימון מתקדם. הדברים שהוא סיפר לנו... באמא שלי אלה באמת היו דברים מדהימים על חיל השיריון! ואלה עוד סיפורים על האימונים! הס.מ.פ. שלנו הוא אחלה בנאדם. סטלן והזוי ברמות כשהוא רוצה, רציני ואחראי כשצריך. אשכרה מודל לחיקוי.
4) אחרי זה, יצאנו לנוהל שבת. כלומר יום וחצי ת"ש, שיש זמן לעשות כמעט כל מה שרוצים. להתקשר לאנשים, להתקלח, לבלות בזולה, וכו'. שישי בערב, אחרי שהלכתי לישון, שניים מהצוות שלי העירו אותי ואמרו לי לעלות זריז על מדי ב', אפוד בכוננות מלאה, ולבוא איתם לפגוש את הס.מ.פ. שמחכה ליד המחסנים. אם זה הס.מ.פ., אז סבבה. עליתי זריז על מדים, אפוד, נשק, והתחלנו לרוץ לשם. כבר אחרי שיצאנו נזכרתי בעובדה המטרידה שאחד מהם רצה לצאת לריצת אפוד, ואף אחד מהפלוגה לא רצה, אז גררו אותי לזה. גם אחרי שעליתי על זה, המשכתי איתם בכיף, אפילו עשינו עשרים שכיבות סמיכה עם האפוד והנשק, אבל הם לא הצליחו לשכנע אותי להתגלגל על גבעות הפודרה. חזרנו לפלוגה שלנו כמנצחים, ואני חזרתי לישון.
דיברתי במהלך השבת עם אנשים בטלפון, חרשתי את האינטרנט הסלולרי, קיצר, התפנפנתי לי בכיף.
5) במוצאי שבת, היה מסדר כוננות. הטירונים עומדים בח', כשבאמצע הפק"לים מסודרים, וזה... אז אחד בדברים שעושים במסדר הזה זה שטירונים יוצאים ואומרים נהלי שמירה, הגנת מחנה, וכו'. אז אני יצאתי להגיד אחד מהנהלים, קצת חפרתי כהרגלי, אז המפקד קוטע אותי ושואל אם הם יודעים את הנוהל הספציפי, אז הם עונים לו "כן המפקד!". אז אני שואל את כולם אם הם יודעים את הנוהל השני, אז אחד עונה באותו דרך "כן ה..." ועוצר בגלל שהוא לא יודע איך להמשיך את זה . אז אני ממשיך אותו ואומר "כן היגל!". ואז כולם מתחילים להקרע מצחוק, כולל המפקד! אז הוא נתן איזה דקה וחצי בשביל להרגע ולחזור למסדר כמו שצריך.
6) לאחר מכן ביום ראשון, יצאנו שוב למטווחים, בפעם האחרונה למשך הרבה מאוד זמן. תירגלנו את הפקודות של תרגיל צמד ביום, אולם בערב שאחרי יום ראשון, התהפך טנק מרכבה 2. הטען נפצע באופן קשה, ושלושת האחרים נפצעו קל או בכלל לא. לכן אותוערב היה חדל, וכל האימונים לאותו לילה בוטלו. כנראה שבכל מז"י לא התאמנו בגלל המקרה הזה. אז דחסו את שאר המטווחים לילה שאחרי, ובעצם סיימנו אותם זריז.
כל לילה הייתה הקפצת תרגול. אנחנו ישנים ליד איזשהו גבעה נורא גבוה, אז לילה אחד, כשאני התחלתי לשמור, באו המפקדים, הסמ"ח והמ.מ. ועשו לנו עוד הקפצת תרגול. המפקד תפס אותי, והשכיב אותי על הרצפה, ואז החליטו שאנחנו צריכים לזחול את כל ההר, שמלא סלעים, אבנים חדות ובשיפוע חד, כלפי מעלה, להסתער על המחבל ולחסל אותו. מתוך כל המחלקה רק 4 אנשים הצליחו לזחול כלפי מעלה את כל הגבעה. אני לא הייתי בינהם. טוב, קורה...
הייתה לנו שיחה עם הסמג"ד שלא מכבר נכנס לתפקיד הזה. נראה אחלה גבר, תכלס. בדרך חזרה, הצליחו איכשהו להכניס את כל הפלוגה לתוך טיולית אחת, ומהפקדים החליטו לשחק איתנו. אחרי שכל אחד התמקם במקומו, המפקדים נתנו לנו שלוש דקות לעבור מצד ימין לצד שמאל של הטיולית והפוך. עברנו מעל ומתחת לאנשים בשביל להספיק לעשות את זה. אחרי זה המפקדים נתנו עוד שלוש דקות בשביל שהצד האחורי יעבור קדימה והצד הקדמי יעבור אחורה. אני הייתי מקדימה, אז זנחתי את האפוד שלי מקדימה, ופשוט עברתי על המשענות של הספסלים, בשביל להגיע לאחור. ישבתי על המשענות למשך שאר הנסיעה.
הנסיעה בטילטולית ארכה כשלושתרבעיי שעה, ובמהלך חלק מהנסיעה שרנו שירים, ופרידמן עשה אחלה מורל. היה ממש כיף. היה טוב וטוב שהיה.
7) שבוע הבא יהיה מסכם טירונות. כנראה אחד מהשבועות הקשים בטירונות, שבו ניבחן על כל מה שאנחנו יודעים וכל מה שלמדנו. בעת השיחה עם המ.פ., מישהו שאל שאל לגבי המסכם טירונות, והמ.פ ענה לו "טוב שלא שאלת גם מה יהיה בו". איך ששמעתי את זה ידעתי שלא אקבל תשובה לגבי מה שיהיה. אז כעת אני הולך לשבוע לא ידוע, עם כוחות מחודשים. אני מקווה מאוד להצליח. מה זה מקווה? אני יודע שאני אצליח! לא בניתי איתנות במשך חודש וחצי בשביל להשבר עכשיו, לקראת הסוף! אני אעבור את המסכם טירונות, ואעשה את זה בהצלחה!
המטרה לפני, היא עוד רחוקה ממני, אבל אני רואה אותה בבירור - קורס קציני שיריון. אני אהיה קצין שיריון, אתם תראו! התכלית הזאת דוחפת אותי קדימה לעבר ההצלחה, מעבר לקשיים, מעל לגבעות ודרך קרבות. רק לחשוב על זה, גורם לאש לבעור בי פשוט, אש שנותנת לי אנרגיות, אש שמכלה את הקשיים ואת אויבי, אש שמביאה לי ברק בעיניים!
כאן אני מסיים עם הפיוטים ועם החפירות. נתראה בעוד כשלוש שנים, כשאסיים צבא. (בדיחה של המפקדים כל פעם שהם נשאלים לגבי כמה זמן נשאר, הם עונים "שלוש שנים").
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
