| 1/2008
כיצד הובא לוחם אל דמעותיו (וגם - ניתוק מהמציאות ולהיות ח
כיצד הובא לוחם אל דמעותיו?
במד"סים ובשעות ביציאה.
כיצד הובא לוחם אל דמעותיו?
בהפקרת נשק ובאיום בשבת.
כיצד הובא לוחם אל דמעותיו?
בהגנ"ש עם מפקד, חפ"שנות, עצלנות ופדלאנות.
כיצד הובא לוחם אל דמעותיו?
כי הוא אנרכיסט בליבו.
אלי, אלי, שלא נשמור לעולם.
הקור, הבדידות
השיעמום והחושך.
ורק, רק הבית זועק -
כמה עוד?
חזרתי לחמשוש אחרי שהייתי שלוש שבועות בצבא. שבועיים מהם בבסיס, ואילו בשבוע האחרון ביליתי בנוקדים, בהגנ"ש. לצערי הרב, זה היה עם מפקד. למרות שהוא היה המפקד האישי שלי, הוא תקע לנו לו"ז אחושרמוטה (למרות השכמה מאוחרת) ובאופן כללי לא היה כיף במיוחד. למרות שזכיתי להעביר שיעור שהלך מצויין חוץ מהסוף, כי פשוט לא ידעתי איך לסיים את השיעור.
החלק הכי קשה במהלך השבוע היה המד"סים. עקב חולשה כללית שמקורה בעובדה שאני פדלאה ולא בכושר, וגם כי המפקד איים עלי בשעות ביציאה אם אעצור במהלך הריצה. כל פעם שרצתי בקצב איטי מדי, המפקד ניסה להאיץ בי, למרות שידעתי שאם אאיץ, אאלץ לעצור מוקדם מדי. אצלי בריצות לא חשוב בכמה זמן אני מסיים, אלא העיקר זה לסיים. ככה הצלחתי לרוץ חמישה ק"מ בהגנ"ש הקודם, וככה הצלחתי לרוץ ארבע ק"מ בהגנ"ש. זה, וגם כי המפקד לא ניסה לגרום לי לרוץ יותר מהר, שאשיג את כולם. זה היה אמור להיות שלושה ק"מ קצב קל, ואז הקילומטר האחרון בקצב יותר מהיר. כשהמפקד שלנו אמר לנו את מתווה המסלול המפה, התחיל לכאוב לי רק מלראות את המסלול. אבל בסופו של דבר רצתי והצלחתי לסיים. במד"ס אחר, שאליו התכוונתי בשיר (זה שיר זה?) הלך לי ממש רע, ופרשתי באמצע בשביל ללכת להחליף את זה ששמר באותו זמן, ושהוא שמר לנו גם על הנשקים. באותו זמן המפקד נכנס לחדר וזעם עלי "מי אישר לך להפסיק באמצע? ואיפה הנשק שלך?" כל מיני דברים כאלה... זמן קצר אחרי כן המפקד שלי התחיל להסביר לי שאני חלק ממערכת, ושהיא לא יכולה לפעול כמו שצריך אם כל אחד יעשה מה שהוא רוצה.
לקח לי חודשיים בערך להבין שאני בצבא, ושזהו זה, אין יותר ביתספר, אין יותר לבלות עם החברים אחרי הלימודים, אין יותר אחרי הלימודים, כי זה השעות שינה שלך, ואין יותר רצון עצמאי. בעצם יש, אבל יקח לך כמה זמן להבין איפה יש לך מקום לפעול באופן חופשי. אבל מכאן ועד להבין שאני חלק ממערכת? זה כבר יותר מסובך.
ה"מערכת" שכל כך אהבתי לשנוא, אותה מסגרת מגבילה, שכמו בית הספר בזמנו, ניסיתי לעקוץ. להנות כמה שיותר, כמה שאפשר. עכשיו אני חלק ממערכת, בורג קטן וחסר חשיבות, אבל אם הוא יפול לתוך המכונה, הוא יעשה צרות. רק לא לשכוח שהמערכת יכולה לעשות הרבה צרות חזרה (שעות ביציאה, שבתות, ריתוק).
הצבא יודע שחייליו היו מעדיפים להיות בבית מאשר שם, ויש לזה גם מילת סלנג בשביל זה - שביזות. לכן בתור עונש - אתה לא תראה את הבית בזמן, או במשך הרבה זמן. זה גורם להרגשה הרעה, לאותה השביזות הידועה. אמור לגרום לך לא לעשות יותר את מה שעשית. עשית טעות, תחטוף על זה בראש.
הבריחה היחידה שיש לי מזה היא לתוך עצמי. פשוט להתנתק מהמציאות הירוקה, לתוך השחיטות המבצבצת מעיתוני האקטואליה, או לתוך הצבעוניות של העולם הפנימי שלי, או לתוך עולם שמישהו אחר יצר (כרגע זה ניל גיימן, שגיליתי אותו רק לאחרונה, וחבל, כי הוא ממש טוב). קצת לרחף, קצת להתנתק מהמציאות. אבל יש לזה את הסכנות של זה לצערי הרב. רגע אחד של חוסר תשומת לב, ואתה דורס מישהו, נכנס בטנק אחר, מצטודד, או בכלל גורם להרס רב... ממש כיף...
ואני עוד רוצה עוד אחריות, להיות לוחם שיריון, להיות מפקד טנק, להיות מפקד מחלקת טנקים, או אף להיות מפקד פלוגת טנקים. איך אפשר יהיה להפקיד בי עוד כוח, עוד אחריות, אם אני בקושי מסתדר עם האחריות שיש לי עכשיו בתור נהג טנק?
יש לי שאיפות להגיע לקק"ש, להיות קצין בשיריון, למרות שצחקו עלי בגלל זה וירדו עלי בגלל זה, ושחטו לי את המוטיבציה להתקדם, אני עדיין רוצה. זה לא בוער בי בעז כמו בעבר, אבל אני אלבה את אש הרצון שבי, ובסוף אגשים את האמביציה שלי להתקדמות!
רות, סוף.
נ.ב.
די לחפור בקשר! זה לא רדיו מזויין!
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
