לפני חודש כתבתי כמה שאתה חסר לי..
פתאום, אתה כבר לא כ''כ חסר,
אני לא מאמינה שהייתי כ''כ פאטתית ורדפתי אחריך.... שאלתי כל הזמן, הכל טוב? מה איתך? התעניינתי בחברה החדשה, בבגריות.. בחיים בכללי.. חחחח מי שיקרא יחשוב שאתה איזה חבר או משו.. אבל אתה כלום, אתה שום דבר, אתה אפס.
לא מגיע לך שאני אתעצצצבן בכלל בגללך,
אבל מה לעשות.. אני זה לא אתה.. ולי יש רגשות.. איפה שהו... אז במקום ללכת ככה מאחורי הגב יכולת לבוא ולהגיד לי בפנים מה קרה ומה היה.. אבל במקום לבוא ולדבר, הלכת [שוב] כמו איזה אפס ועשית את כל זה..
5 חודשים אתה צועק ורב איתי על דברים שאתה עושה..
אין לך בושה בפנים.. באמת שאין... ועלייך? מתקוה שלי , אני אפילו לא אתחיל לדבר.
*העררה:
פוסט זה נכתב כדי להוציא עצבים. כמו הקודם, רק שפה המצב קצת שונה.
יום טוב ובהצלחה בבגרויות . (:
וענברולי אהובה שלי, את קוראת פה לפעמים, אז גם פה, אאחל לך את כל הטוב שבעולם.. אוהבת אותך יפפה שלי 3> ממזלטוב 3>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
