| 11/2008
עברו אחד עשר חודש (ארוך ועצוב)
גם ממרחק של אחד עשר חודש קשה לי להזכר ביום ההוא.
זה היה יום לפני נר ראשון של חנוכה תכננו להפגש ולהדליק נרות יחד, אבא שלי הלך למכולת לקנות נרות ולא חזר.
זה התחיל כמו יום רגיל. יצאתי בבוקר מוקדם מאוד מהבית לעבודה, אני זוכרת שלקחתי איתי מברשת שיניים ומשחה ולצחצח שם. אם זה היה כל יום אחד בכלל לא הייתי זוכרת את זה, אבל אותו היום נצרב לי במוח. בערך בעשר בבוקר התקשרה שכנה של סבתא שלי אלי לעבודה, אמרה שאני לא זמינה בנייד שאבא שלי נפל ברחוב ושאגיע (אין קליטה בעבודה ואני גם לא עונה בזמן שאני עובדת). אחר כך גם אחותי התקשרה לנייד יצאתי כדי לדבר איתה, היא אמרה שאמא שלי אומרת שזה לא נראה טוב.
אמרתי להם שאני עוד שעתיים מסיימת לעבוד ואגיע אז, והם התעקשו שאגיע מיד, שיכול להיות שזה התקף לב או אירוע מוחי. התחלתי להבין שזה רציני, שאלתי את הבוס בהיסוס אם זה בסדר שאצא מוקדם, הוא כמובן הסכים.
הנחתי שהאמבולנס יקח אותו לוולפסון, בית החולים הקרוב ביותר לשם, והחלטתי לנסוע ישר לשם. אחותי אמרה שנותנים לו מכות חשמל. התאמצתי מאוד להתרכז בנהיגה, דמעות של דאגה כבר זלגו בשטף.
חניתי בחניה, נכנסתי למיון ושאלתי איפה הוא נמצא, פקידת הקבלה אמרה שלא רשום לה שהוא נמצא, ביקשתי ממנה לבדוק עם האמבולנס אם הוא אמור להגיע. לא הבנתי מה קורה, חשבתי שאולי פינו אותו לבית חולים אחר. התקשרתי לאחותי שאמרה לי להגיע לבית של סבתא, שנמצא בהמשך הרחוב לבית של ההורים.
אני זוכרת שחשבתי שבמקרה הכי גרוע (פחחח...) של אירוע מוחי שהוא יהיה משותק בחצי גוף ויהיה בכיסא גלגלים, אני אאלף במיוחד בשבילו כלב שירות שיעזור לו.
בדרך לשם התפלאתי שלא ראיתי את האמבולנס, שאלתי איפה הוא בחשש והתשובה היתה הוא איננו. דום לב.
לא הבנתי, מה איננו? לאן לקחו אותו? הדבר הבא שהצלחתי למלמל היה רק - זה לא יכול להיות! חיכיתי שמישהו יגיד לי שזו טעות, שהתבלבלו, שמדובר במישהו אחר.
התחלתי להבין שעד שתפסו אותי כבר פינו אותו, היו שם אנשים שהצטערו שפספסתי אותו, לא הבנתי את זה, למה שארצה לראות אותו ככה?! מה לא בסדר איתם.
זה הסביר למה התעקשו שאגיע לשם ולא לבית חולים ועוד כל מיני דברים שלא הסתדרו לי קודם לכן.
באותו היום לקחתי את הרכב של אח של אבאל'ה (לא זוכרת מה קרה לרכב שלי) והיינו צריכים להחזיר לו אותו, דיברתי עם אבאל'ה (עוד קודם בדרך מהעבודה לוולפסון), הוא הגיע (אני חושבת) ונסענו יחד להביא את הרכב לאחיו, אחותי שאלה אותי משהו על הסכמה לתרומת איברים? על מה את מדברת?! לא רציתי להשאר שם, רציתי לברוח.
לקחנו את אמילי להורים שלו (אני חושבת, אבאל'ה?)
קשה לי. הפסקה.
נסענו חזרה מההורים שלו לסבתא שלי. היו המון שכנים, כולם דיברו עליו בלשון עבר, איך היה, איך נפל, איך ניסו לטפל בו. אחותי ואמא שלי נסעו לטפל בעניינים טכניים, לא רציתי להקשיב. לא להיות חלק מזה, כי אז זה יהפוך את זה לאמיתי.
לכתוב זה חלק מהדרך שלי להתמודד ולעבד דברים, להניח להם. אני חושבת שעד עכשיו לא רציתי להתמודד (גם עכשיו לא כל כך) הרגשתי שזה אמור לכאוב ושאני לא אמורה לעשות משהו שאולי יקל על הכאב, כמו לשתף.
אני לא זוכרת הרבה מהלוויה, היה לי קשה מאוד, הרבה חברים ואנשים שאני אוהבת ומעריכה הגיעו, לא רציתי להאמין שזה אבא שלי מתחת לסדין, בבור באדמה, מכוסה בעפר.
כעסתי על היקום. זה לא הוגן.
יש הרבה דברים מעורפלים מבעד לדמעות, בימים שבאו אחרי זה. התעקשתי שנחזור לישון בבית שלנו כל יום, להתרחק קצת, לחזור לאמילי ולא לתלוש גם אותה מהשגרה ומהבית. לא היה אכפת לי מה הדת אומרת או מה החוקים של השבעה ואם אני עוברת עליהם.
היו הרבה דברים שהיה קשה לי איתם, כל האנשים שהיה חשוב להם הפרטים הטכניים ושהחליטו לשאול דווקא אותי, בן כמה, אם היה לו היסטוריה של מחלת לב (לא!) הוא כן התלונן על כאבי שיניים כמה ימים קודם לכן, התנדבתי במד"א לפני כמה שנים וידעתי (איפשהו בתת מודע שזה יכול להיות כאב מוקרן - הסיבה היחידה שאני כותבת את זה כאן כי אולי מישהו שקורא ישים לב ויוכל להציל מישהו).
היה קשה לי לראות את השם שלו על מודעות אבל בשכונה, על דלת הבית, היה רשום שם "שבעה בבית המנוח" - מה בית המנוח?! אתמול הוא היה חי!!!
זה שיגע אותי. בלתי נתפס.
לא לגמרי הבנתי את נושא השבעה, אנשים הגיעו, בלבלו אותנו, דיברנו על הכל, לא לגמרי הייתי שם, הרגשתי שאני לא חברה טובה באותו הזמן, לא יכולה להשתתף באמת בשיחות, רציתי לצעוק עליהם שאי אפשר לדבר כרגיל שהכל השתנה.
אמילי הסתובבה בין כולם, ושעשעה אותם, עשתה כל מה שאמרו לה, זה היה לפני שלמדה להגיד להם לא, ואני לא הייתי במצב להגן עליה ולהגיד להם זו הפעם החמישית בשעה האחרונה שאנשים מבקשים ממנה לרקוד ו/או שואלים אותה איך עושה (נובח!) כלב...
הבן של אחותי (היה אז בן שש) שאל אם הם בטוחים שהוא לא רק ישן חזק. הלוואי.
ניסו לעודד אותי, לפחות הוא זכה לפגוש את אמילי, שהוא לא סבל. מה אומרים למשפחה של מי שכן סבל? לפחות זה לא בא לכם פתאום? לפחות הספקתם להפרד?
התחבאתי הרבה בחיבוקים של אבאל'ה.
באותו הזמן בדיוק העבירו חוק (או משהו דומה) בנוגע לשילוט הענק בצידי איילון, משהו על זה שהוא מסיח את דעתם של הנהגים ומסכן אותם, בנסיעות הקשבתי בעיון לרדיו, היה עדיף על פני לשקוע במחשבות מעציבות. אז כיסו את השלטים בבדים שחורים ענקיים (עכשיו הם מכוסים בדגלים או בתמונות של פרחים), זה נראה לי מאוד הגיוני ובמקום. העולם צריך להיות שחור, להתאבל. לא יכול להיות שאנשים ימשיכו בחייהם כרגיל כאילו זה לא קרה.
היתה הרגשה זוועתית של אין שום דבר שאפשר לעשות, אחותי ואמא שלי התחילו לטפל בכיתוב על המצבה, הרגשתי שצריך שיהיה כתוב שם משהו שיפריד אותו מהאחרים, משהו שיתן למי שעובר שם הצצה על איזה בן אדם היה, לחשתי את זה בהיסוס לאבאל'ה והוא שיתף את אחותי, אחי ואמא שלי - כמעט פה אחד הם אמרו את המשפט בלדינו (אחד מני רבים) מוריר קון לאס קונדוריאס - שפירושו - למות עם הנעליים על הרגליים, הוא לא רצה למות בייסורים, בבית חולים, לא רצה להכביד על אחרים. אבאל'ה חרש על פורומים ובירר איך אמורים לאיית את זה וגילה שיש שני ניסוחים, בחרנו במה שנראה יותר מתאים, היה חשוב לי שזה יהיה מכובד אחרי הכל זה כן חקוק באבן.
אחרי השבעה האנשים הלכו, אנחנו נשארנו, עם הריק.
חיכיתי שיענה לי לטלפון, שיתקשר, שיצא מהשירותים פתאום, שיקח את אמילי לסיבוב בעגלה... להראות לו דברים, לשאול אותו, לספר לו !
כואב לי שאמילי לא תכיר אותו, אולי רק מסיפורים שלנו - אבל זה לא הדבר האמיתי והוא כל כך אהב אותה!
התמלאתי בפחד. חשבתי שלא אוכל שוב לצחוק באמת. איבדתי את החשק להתעסק בשטויות שכל כך אהבתי ועודדו אותי קודם לכן, הרגשתי שזה מטופש.
האופטימיות שלי התרסקה, דברים רעים קורים פתאום, לאנשים קרובים ואהובים. שמישהו פשוט מפסיק להיות.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: