משחקים באבא ואמא

פברואר טס ומרץ הופיע - יש הרבה מה לספר אבל איכשהו אני לא מצליחה להגיע לכאן (גם עכשיו אני אמורה לעשות דברים אחרים...).

בשבוע שעבר (נראה לי) הוזמנו לפגישה אישית עם הגננת, לא מזמן היה יום המשפחה (האם לשעבר) מסתבר שכל פעם שאמרו לילדים היחידים לעמוד, אמילי לא עמדה והסבירה שיש לה אח, הכלב שלנו רקס (זה יהיה הכינוי האינטרטי שלו) כשניסו להסביר לה שכלבים הם לא אחים אמילי חשבה שלא מאמינים לה שרקס קיים והיא תיארה להם אותו, נראה לי שהם הצליחו לשכנע אותה שכלבים לא נספרים כבני משפחה :/

הגננת גם סיפרה לנו שאמילי סופרת יפה ומתבלבלת בהמשך (שלושים ועשר :) ), כל כך לא התרגשנו מזה, היא תספור יופי בעתיד, לאן הם ממהרים? קיבלנו דיווח על התקדמות הקפיצות על רגל אחת... (כן), אבל מה שגרם לחזה שלנו להתנפח בגאווה היה כשהגננת אמרה שאמילי מעניינת אותה, הסיפורים שהיא מספרת.

כיף.

אמילי שיחקה בכדור עם אחד הכלבים, אמרנו לה לא להשתולל איתם בסלון ואז הכדור פגע בכוס נס שהיה על השולחן ושפכה אותו מילימטרים מהמחשב הנייד, אמילי הבינה שאנחנו הולכים ממש לכעוס עליה ועוד לפני הצלחנו להגיד לה משהו היא צעקה עלינו "למה הסלון לא שמה?!" והצביעה לכיוון חדר אוכל.

זה היה חזק. אנחנו בהחלט נשתמש בזה.

:)

הגעתי למסקנה ששינה זה אחד הדברים החשובים שיש, ושאני זקוקה לשינה כדי לעשות את כל שאר הדברים שאני עושה (אז מה אם זה נשמע ברור).

מספיק להפעם.

Be well