משחקים באבא ואמא

זה התחיל בזה שעשו לילדים בגן בדיקת עיניים (מטיפת חלב), אחר כך קיבלנו פתק שאומר שהיא צריכה להיבדק אצל רופא.
אמממ... היינו בטוחים שיש כאן אי הבנה שאמילי לא הבינה מה רוצים ממנה, היא הרי לא ממצמצת, לא מתלוננת על טשטוש ולא נתקעת בקירות.
 

קבעתי תור לרופאת עיניים שמסתבר שמקבלת רק ממכבי ומאוחדת ואנחנו בכלל בכללית ואת זה גילינו אחרי שחיכינו בתור ביום חם ובכלל הרופאה הזו היתה מלחיצה ואנטיפא(ס)טית.

אבאל'ה לקח במיוחד חצי יום חופש מהעבודה (הוא נדיר במחוזותינו) זכרתי שליד המשרד של הרופאה (שקרוב לעבודה שלי) יש אופטומטריסט שאני מכירה מהעבודה. נכנסנו אליו, הוא בדק אותה במקצועיות ויסודיות והיה מאוד נחמד. אמילי די שיתפה פעולה ואז הוא פנה אלינו ופסק שהיא בטוח צריכה משקפיים, הופתענו (או לפחות הופתעתי) לאמילי יש צילינדר שזה אומר משהו במבנה העין (לאבאל'ה יש משקפיים). הוא אמר שלילדים חייבים גם בדיקה של רופא עיניים כדי להתאים להם משקפיים, המליץ לנו על מישהו ונתן לה הפנייה עם תוצאות הבדיקה שלו.

בהתחלה אמילי אמרה לנו שהיא לא מוכנה לשים משקפיים. לא נכנסתי איתה לויכוח על זה, הבנתי שהיא צריכה זמן להסתגל לרעיון. אחרי כמה זמן היא אמרה לי שהיא תשים את המשקפיים רק על הבובות שלה (לפחות ברור לה שכן יהיו משקפיים). יום אחד ברכב היא אמרה לי שהיא רוצה עדשות מגע (כמו שיש לדודל'ה שלה, אח של אבאל'ה) מה-את-אומרת, אבל לא פסלתי את הרעיון שלה לחלוטין וקראתי באינטרט שזה דווקא לא נורא ויש ילדים שעדשות כן מתאימות להם אבל גדולים יותר מאמילי, לפחות בגיל 8.

תחזית לפוסטים הבאים (עם תמונות):
הבדיקה אצל הרופא עיניים
קניית המשקפיים
מסיבת משקפיים בגן 
(דברים שהיו ועדיין לא מצאתי זמן וכח לעדכן כאן)