משחקים באבא ואמא

היי, זה אבא'לה

אני לא יודע למה הייתי שקט יותר בבלוג הפעם. אני מניח שזה נובע מאותה הסיבה שהפסקתי לכתוב בבלוגים האחרים שלי. משהו במדיום הזה הפסיק למשוך אותי באותה העוצמה כמו פעם. אפשר להתדיין על זה הרבה, אבל לא בשביל זה התכנסנו כאן. אז אנחנו משאירים את העובדה שלא כתבתי פשוט כעובדה בלי הסברים מפורטים וממשיכים האלה אל הדברים החשובים יותר.

אני מניח שהדבר שאני צריך לעשות הוא לסכם כמה דברים, בעיקר כי לנסות להזכר בכל מיני שלבים ולכתוב על כל מיני דברים שעברנו בדיעבד לא יספק את אותה החוויה. אז אני אנסה לא לפספס יותר מידי דברים שקרו ושרציתי/הייתי אמור לכתוב עליהם.

בירוקרטיה

אני לא יודע מה קרה למערכת הבריאות בשש השנים האחרונות. לשמחתי לא היינו זקוקים להם. בהריון הקודם אמא'לה קבעה מפגש ראשון עם הרופאה שליוותה אותנו את רוב ההריון וזהו זה. היינו מגיעים אליה והיא הייתה מבצעת את כל הבדיקות, השקילות וגם את האולטקה סאונד. היינו מקבלים מלא תמונות והיה לנו אלבום נהדר. הפעם זה לא היה רחוק אלא ההפך המוחלט.

הרופאה הראשונה אליה אמא'לה קבעה פגישה הייתה מרשעת והיה צריך לחסל אותה זמן קצר אחרי הלידה שלה כדי למנוע את הנזק שהיא גרמה לנשים רבות בחיים שלה. ויתרנו עליה ועברנו לרופא אחר שלקח לא מעט זמן לרכך. אנחנו טובים בריכוך. זה אחד הדברים שאנחנו הכי טובים בו. כל החברים שלנו מיזנטרופים ואיכשהו אנחנו מחובבים עליהם. אבל הבחור הזה... עמוק בפנים הוא טוב, אבל עד שהגענו לשם יצא לנו המיץ. זה לא רק ההתנהגות שלו שהייתה קרה משהו אלא ההתנהלות סביבו. כדי לצפות בליה (שאין לנו שם סגור עבורה. יש לנו שם שני עבורה והוא סופר מגניב ומצחיק אותי באופן אישי בגלל קונוטציה ספציפית אחת ודי לא ראויה). אנחנו צריכים בכל פעם לבקש אולטרה סאונד במיוחד ואז להוציא טפסי 17 ואז ללכת לעבוד בתור אחר, ואז ללכת שוב לרופא כדי שהוא יגיד לנו מה קורה. אם זה היה נגמר שם מילא, אבל הבירוקרטיה עולה במורכבות שלה ביחס ישיר לצורך שלנו.

הברזל של אמא'לה לא גבוה. למעשה הוא נמוך. מידי. הרופא שלנו שלח אותנו לבית החולים לבצע בדיקות. כמות הטפסים שהיינו צריכים להצטייד איתה הייתה מהממת אבל כל זה עוד היה מתקבל אם לפחות לקבוע תור היה דבר פשוט. לקח לנו זמן רב מאוד להצליח לתאם. כל טלפון שקבלנו העביר אותנו למחלקה אחרת. כאשר מצאנו את המחלקה הנכונה היינו צריכים לשלוח את המכתב מהרופא שלנו בפקס אליהם ואז לחכות למכתב בדואר. כן, מכתב בדואר. הם יודעים לקבל פקס אבל לא מחזירים פקס או קובעים אתכם בטלפון. הדבר הזה הוביל לכך שאת התורים הראשונים של "הריון בר סיכון" אליו שוייכנו בגלל בעיות הברזל, קבלנו זמן רב אחרי שהיינו צריכים. אותו הדבר היה עם ההמטולוג אליו קבענו שני תורים עד כה: בראשון המתנו כשעה בחוץ, בשני המתנו מעל לשלוש שעות (זה אחרי שקבענו תור). לפני כל פגישה איתו היינו צריכים לבצע בדיקות מיוחדות וזה דרש ממני להתרוצץ ברחבי בית החולים בחיפוש אחר העמדה של הכללית כדי שהם יוציאו לנו טפסי אישור מיוחדים (שכנראה עולים לכללית יותר כסף כי הם בקשו מאתנו שלא לבוא שוב לעמדה אלא להוציא את הכל (ואם אפשר לבצע את הבדיקות) במרפאה השכונתית.

גם המבנה של העמדות בבית החולים יכולות לגרום לאנשים לירות לעצמם בראש (אבל אל תעשו את זה, כי קרוב לוודאי שתהיו במחלק הלא נכונה עם טופס לא נכון). בוא ננסה לדוגמה את הסיור שצריך לעשות כדי להכנס להמטולוג:

את ההפנייה מקבלים מהרופא

מפקססים לבית החולים

מקבלים תור בדואר

מגיעים לבית החולים עם טופס 17

הולכים למחלקת נשים (כי עמדת ההמטולוגיה שם. עמדת הנשים אגב נמצאת במרפאת הריאות).

מקבלים מדבקות

הולכים להמטולוגיה

שם המדבקות אינן מספיקות

יורדים לעמדת הכללית

מבקשים טופס נוסף לבדיקות מיוחדות

עולים למחלקת נשים (לעמדת ההמטלוגיה)

הולכים להמטולוגיה עם הטפסים והמדבקות

כאמור העמדה של מחלקת נשים נמצאת במחלקת ריאות ואם אתם צריכים לעשות אקו-לב עובר כמו שאנחנו היינו צריכים לעשות, תגלו שהעמדה של האקו נמצאת בכניסה לבית החולים בחדר ארעי כלשהו.

הבירוקרטיה כמעט נצחה אותנו. היו רגעים שאמרתי לעצמי שזה פשוט לא משנה. אנחנו יודעים שצריך לדאוג לאמא'לה ופשוט נמצא איך עושים את זה. אין שום דבר במגוון הבדיקות המטורפות האלו שהיה מעלה או מוריד מהדאגות או הבעיות שלנו. למה? כי אנחנו יודעים שלאמא'לה יש טלסמיה ועברנו הריון אחד גם בלי שלל הבדיקות המעיקות שעברנו עכשיו.

אבל זה עבר. כמעט.

הפוך

זה הכי טרי, אז אני גונב לאמא'לה את הנושא. ליה רמתה אותנו. חשבנו לתומנו שההריון הזה כל כך מסובך מהקודם שלפחות היא תתנהג כמו שצריך. והיא גם התנהגה בסדר גמור. עד לפני שבוע בו היא החליטה שהיא מתהפכת לה וכמו אחותה מתיישבת עם העכוז למטה. יופי ליה, יופי. אז חיכינו עוד קצת ומסתבר שהיא לא מוכנה להסתובב מה שאומר שאנחנו צריכים להחליט אם לעשות קיסרי או להמתין, כמו לאחותה.

בייבי אמילי

בייבי אמילי החליטה לקחת חופש מאתנו. היא ארזה את המזוודה הקטנה שלה והודיעה לנו ביום שלישי שהיא הולכת. היא צלצלה (בעזרתי) לסבא שלה ואמרה לו שהיא חשבה על זה, ונראה לה שהיא רוצה לבוא אליהם. היא לא בטוחה אבל נראה לה שזה מה שהיא רוצה. הם קבעו שהוא יבוא לאסוף אותה והיא המתינה לו אצלי בעבודה ביום רביעי. מאז היא שם וכבר הודיעה לנו שהיא צריכה להשאר שם עוד יומיים.

היא דברה עם אמא'לה מספר פעמים ובדקה שהיא נחה. היא אמרה שהיא מתגעגעת, אבל היא לא חוזרת כרגע. יש לה דברים לעשות.

פאקינג בת 6.

אבל אני שמח על זה. 

הכנות

אין ספק שאנחנו גרועים בחלק הזה.

בגדול אנחנו לא צריכים יותר מידי. בניגוד להריון הקודם אנחנו יודעים למה לצפות בחלק הזה. ביום ראשון נלך לדאוג להשכרה של עריסה. במילא היא תהייה שם בשלושת החודשים הראשונים. בזמן הזה נמצא מיטה חדשה (זו של ביבי אמילי אבדה איכשהו בכל מיני מעברי דירות שלנו ושל הוריי) שצריכה להיות קטנה יותר מהקודמת כדי להתאים לגודל של החדר. בניגוד לפעם הקודמת, התינוקת הזו מגיע לחדר שבו כבר יש ילדה אחת עם מיליון צעצועים.

אנחנו נזמין גם כמה דברים בסיסיים יותר כמו צינורות חדשים למכונת שאיבה, חיתולים ומוצרי בסיס אחרים כמו נוזל ניקוי כביסה מתאים וכמה בגדים קטנים. את הבגדים הקטנים של בייבי אמילי שמרנו (כל מה שאמא'לה ציירה עליו, בגדים שחורים שקבלנו מתנה וכן הלאה), אבל צריך כמה בגדים חדשים יותר, מגבות וכ"ו. עמדת ההחתלה עבר הוסבה לארון עבור בייבי אמילי, מה שאומר שצריך לסדר את כל הארונות מחדש. אני חושב שגם אין לנו את החלק הזה של עמדת ההחתלה עצמה אבל זה לא משנה. אני לא אומר שזה היה בזבוז כסף בפעם הקודמת אבל אחרי שעוברים את הטיפול בילדה הראשונה זה הופך להיות הרבה פחות מלחיץ.

שזה מזכיר לי משהו (מייד אחזור להכנות) העובדה שמשהו הופך להיות קל בפעם השנייה לא אומר שצריך להגיד את זה לאנשים. כן, נכון, עכשיו אנחנו לא לחוצים, אבל זה היה מעצבן כשאמרו לנו את זה בפעם הראשונה "יהיה לכם יותר קל בשני". אחלה שיהיה יותר קל בשני, אנחנו היינו בראשון והיה לנו מלחיץ אז עדיף שתשמרו את הזחיחות הזו לעצמכם... אתם=אותם אנשים שהיו מרגיזים.

לא שאני כועס או משהו.

בכל מקרה, הנקודה התחתונה, כן זה פחות מלחיץ, לא אני לא אומר שאם לכם זו הפעם הראשונה אז אל תדאגו כי הכל עובר. אתם יודעים שזה עובר, זה לא הופך את ההווה לפחות מלחיץ.

לענייננו.  

ביום ראשון בבוקר מגיע גם איש מזגן שהולך לטפל במזגנים בבית, להתקין אחד חדש אצלינו ולהעביר את המזגן שבחדר הזה לחדר של הילדות (זה ממש מוזר לי לכתוב או לומר "החדר של הילדות"). השבוע אני גם רוצה להוציא רהיטים מיותרים מהחדר הזה כך שיהיה בו נוח ונעים יותר. ואני מניח שיש עוד כמה דברים שצריך לטפל בהם ואני לא זוכר כרגע. אני ממש שמח שכתבנו את הבלוג הזה.

הכנות - סדרות

לא צפיתי עד היום בסופרנוס.

כאשר בייבי אמילי נולדה ואני הייתי איתה בבית או בלילות, צפיתי בסדרה Rescue Me. זה היה חלק ממה שהחזיק אותי ער. הבעיה הייתה שהתוכנית שודרה אז, ולכן חלק מהתהליך היה להשיג את הפרקים. לשמחתי סופרנוס היא סדרה ישנה שהסתיימה ולכן יש לי ביליון פרקים שמחכים לי לצפייה. מצד שני, יש סיכוי שאגמור אותם מהר מידי ולכן אני צריך לחשוב על עוד סדרות שלא ראיתי ויעזור לעבור את החודשים הראשונים.

אנחנו צריכים גם משהו לצפות בו למקרה שהצירים יהיו ארוכים כמו במקרה של בייבי אמילי. אז מה שהחזיק את אמא'לה (אני התעלפתי ולא צפיתי) הייתה הסדרה אווטר שקבלנו מהדודים הנפלאים של אמילי משיקגו (שעכשיו עברו למדינת ניו יורק). אם יש לכם המלצות זה הזמן.

ניתק לי חוט המחשבה

הגיעו לפה אנשים ועכשיו אני לא זוכר מה עוד רציתי לומר.

אז בינתיים זה מה שיש

ביי בינתיים