לפני הלידה הראשונה יש את החשש מהלא נודע.
נכון, אנחנו חיים באינטרנט, והאינטרנט הזה יכול לספר לנו הכל.
אפשר לקרוא על מה שעומד לבוא במליוני בלוגים המוקדשים לנושא, ואם לא רוצים חוויה אישית אפשר למצוא לא מעט אתרים יבשים שפשוט מספרים את העובדות. אם אתם נועזים, אפשר לראות סרטים, אבל לא חשוב איך תבחרו להכין את עצמכם, אתם תגלו שזה לא באמת מכין אתכם לשום דבר.
האירוע עצמו עמוס רגשית, כואב פיזית (לא טוען שאני אפילו יכול לדמיין כמה) ומבלבל מאוד. קורים בו המון דברים, ובין התרגשות ובכי, ניסיון להתמודד עם העובדה שעכשיו יש בן אדם שחובה עליכם לדאוג לו (כי אתם החלטתם להביא אותו לעולם), והדאגה לבני הזוג קשה מאוד להיות נוכח ולספוג הכל. את רוב החוויה חיים לאחר מכן, מהזיכרון.
יש גם תחושה שכעת שעברתם את זה, תהיו מוכנים ללידה הבאה.
ובכן, זה לא מדויק. למעשה, זו טעות.
הצירים החלו בשבת בסביבות השעה 5 אחר הצהריים. הכל היה בסדר עד שאמא'לה גלתה שיש דימום קל.
דימום לא חייב להיות מסוכן, בעיקר כשהוא קל. זה קורה בהרבה מקרים ושום דבר מסוכן לא מתרחש בעקבותיו. אבל, אם זה קורה לא נשארים אדישים.
מהרנו לארוז את עצמינו, שמנו את בייבי אמילי אצל חברה ונסענו אל בית החולים.
מהרנו אל המיון ובמסדרון השארתי את אמא'לה על כסא ורצתי אל הקבלה.
הסברתי להם מה קורה והצלחתי למנוע מהמבט של "אנחנו צריכים לראות את אשתך" להפוך לדרישה כזו.
"היא שם, רחוק במסדרון"אמרתי להם "יושבת על כסא ומדממת. קדימה אישורים".
קבלתי את האישורים.
רצנו (ממש לאט) במורד המסדרון והגענו על המעליות. בזמן שנכנסנו אליהן ועלינו לחדר היולדות מוסיקת הנושא של סדרת בטמן הישנה נשמעה במוחנו. (טוב אולי רק במוחי... טוב אני משקר הוספתי את זה עכשיו.) .
שם,קיבלה את פנינו פקידה משועממת וחבורה עליזה של אחיות ורופאים שטפלו בנו מעולה וזרקו אותנו הבייתה.
הדימום אכן היה לא מסוכן (למעשה זה היה הפקק של ה…רחם? אני בלי שינה ואני לא מצליח להשלים את כל המילים שלי).
חזרנו הבייתה. בייבי אמילי לא רצתה לחזור. אמא'לה ניסתה לנוח אבל הצירים לא הרפו. זה כאב לה.
לפחות היא חשבה שהם כואבים. התמימות...
בייבי אמילי הסכימה לחזור לבסוף ואחרי שהכנו ארוחת ערב היא הלכה למיטה לצפות בטלוויזיה ולשחק באייפד עד שדרשתי ממנה לישון. היא התעלמה ממני כמו שהיא עושה תמיד ואני הלכתי לחדר שלי ונכנסתי למיטה.
בינתיים הצירים התחזקו וגרמו לאמא'לה להבין שהצירים הקודמים לא היו כואבים כנראה. (היא אמרה, מאוחר יותר, שהצירים הראשונים היו לטאות והאחרונים דינוזאורים. כל מה שבאמצע היה אבולוציה מהירה שיכולה לגרום לאדם לחשוב שיש יד תבונית המנחה את התהליך והיד הזו היא נקמנית ושונאת אותך על דברים שאתה לא זוכר.)
בשעה 11 בערב הצירים היו ממש חזקים ובקשתי מדוד'לה (שחזר לארץ במיוחד לחגים/לידה) שיבוא לקחת את בייבי אמילי. אמא'לה ואני שוחחנו על כך והחלטנו שלמרות שזה לא משהו שהיא תפספס לימודים, זה עדיף.
דוד'לה לקח את בייבי אמילי בזמן שהיא ישנה, ואנחנו המתנו בבית עם הצירים.
זה לא כיף להמתין עם צירים באותו החלל והזמן. הם לא מהווים חברה טובה. זה לא היה כיף לאמא'לה.
זה גם לא היה כיף לי, אבל אני רק הסתכלתי עליה ושמעתי אותה צועקת בכאבים.
לקח לנו עוד זמן עד שהגענו להתכווצויות כל 4 דקות ואז מהרנו לבית החולים שוב.
(מוסיקת העטלפים נשמעה שוב. כן, אני משקר שוב. שקט בני תמותה!)
בבית החולים אמא'לה ואני גילינו שלמרות שהיא סובלת (מאוד) באופן תדיר (מאוד) ולארוך זמן (רב לכל ציר), אין פתיחה אמיתית. זה דרש מאתנו לעשות כל מיני הכנות כאלו ואחרות בזמן שאמא כבר קורסת מכאבים.
נקודת האור היחידה הייתה הידיעה שהאפידורל יגיע בקרוב.
כמה בקרוב? מיד כשיהיו קצת יותר מארבע אצבעות.
אלו לא היו רגעים קלים, לא ידעתי איך אמא'לה תסתדר. היא כבר הייתה באפיסת כוחות וכל ציר היה מתמשך וזלג לתוך הציר הבא. עמדתי בצד בזמן שהיא עוברת את העינוי הזה בלי יכולת לעשות שום דבר.
ואז הודיעו לנו שהמים מזוהמים, שהלידה תתקיים עכשיו ושאין זמן לאפידורל.
ירדו לי דמעות בזמן שניסיתי להסביר לאמא'לה מה קורה ושהיא עומדת להמשיך ולעבור את הכאב הזה שרק ילך ויגדל.
אמא'לה הייתה אמיצה, מאוד. אני כותב את הדברים והעיניים מתמלאות דמעות על הייסורים שהיא עברה, והכאב בלב כשהיה לי ברור שאין ברירה והיא חייבת להמשיך.
כן זה דרמטי, אבל פאקינג כאב לה אז תשמרו את הביקורת לעצמכם!
איפה הייתי?
אה כן, לפתע משהו קרה. זה היה שילוב של הוראות ברורות ומדויקות מצד האחיות, ותקשורת מושלמת בין אמא'לה לביני, תקשורת שלא קיימת בשום זמן אחר (אנחנו מתגאים לא פעם שהסוד שלנו לנישואים מוצלחים הם אי-הבנה וחוסר תקשורת ברמות קולוסאליות).
היא עברה את זה, עם כאב עצום אבל תוך שניות.
במה שנראה כמו רגע של קריסה הראש יצא, כל הטינופת נפלטה וליה הקטנה החלה לבכות ואז שתי לחיצות קצרות והיא הייתה בחוץ.
אמא'לה נרגעה בבת אחת.
ליה השמיעה קולות נעימים ואחרי שהשלייה נבדקה, אמא'לה הניקה אותה בצורה מושלמת וללא בעיות.
למעט הקטע בו ליה החליטה להפסיק לנשום ולהיות סגולה וכמעט להתעלף.
אבל עוררנו אותה במהירות ואז היא אכלה כמו שצריך.
היה גם את הרגע שבו, באופן מפתיע, האחות אגרפה את הבטן של אמא'לה וגרמה לה לצרוח שוב. אבל זה סיפור אחר ויסופר בזמן אחר.
אז עכשיו אנחנו ארבעה.
אני לא בטוח שאתם מוכנים לזה.
אבא'לה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: