משחקים באבא ואמא

אם את בהריון אז אולי הפוסט הזה לא בשבילך, יש המון פוסטים אחרים מסביב.

הפוסט הזה מחכה בראש שלי כבר הרבה זמן... 

אני מרגישה צורך לכתוב אותו כדי להתחיל לשחרר מקום במוח ולשחרר וגם בשביל מי שנמצאת במצב הזה שתדע שזה קורה הרבה יותר ממה שהיא חושבת אבל אנשים ממש לא אוהבים לדבר על זה.

בשנה שעברה, בספטמבר 2011 עברתי הפלה טבעית בשבוע 9+4

עבר מספיק זמן בשביל שאני אדחיק הרבה ממה שקרה, אז אם הפוסט נראה לכם לא שלם זה בגלל שהוא לא.

אני באמת לא יודעת מאיפה להתחיל לכתוב... אם לספר על ההתרגשות של בדיקה חיובית ותחילת הריון, נראה לי שאמשיך לכצוב ונראה מה יוצא.

זה היה חודש לא קל הוא נסע 3 פעמים לחו"ל מטעמי עבודה לכמה ימים כל פעם, עם עומס עבודה מטורף בגלל החגים, בעצם כל המידע הזה ממש מיותר.

זה היה יום אחר הפגנת המיליון כמו שקראו לה ב-3/9/2011 הוא היה בעוד חו"ל עבודה ואני תימרנתי עם הכל, הלכתי לשירותים וראיתי קצת דם על נייר הטואלט (כמה סיוטים היו לי על זה מאז), אני לא זוכרת אם התקשרתי לקבוע תור או שפשוט נסעתי למרפאת נשים (זה באמת לא משנה) אני כן מאוד זוכרת שחיכיתי מחוץ לחדר של הרופאה, ישבתי בשקט והדמעות זלגו בלי הפסקה. חיכיתי וחיכיתי הלכתי לפקידה בקבלה ואמרתי לה שאני לא יכולה לחכות יותר שזה דחוף שצריך לראות מה קורה, האחות שראתה באיזה מצב אני הכניסה אותי אליה ונתנה לי לשתות מים, כשנכנסתי לרופאה היה היתה מאוד קרה, ואמרה לי לחכות שבועיים ולקוות לטוב. 

אההההההההה באמת שיצאתי מדעתי. בנתיים הוא כבר חזר מחו"ל, לא רציתי לספר לו דרך המחשב כי אין שום דבר שהוא יכול לעשות משם, כשהוא חזר סיפרתי לו, עכשיו אני נזכרת שבכל אחת מהפעמים שהגעתי לרופאה גם עשיתי אולטרסונד שראו בו דופק, אבל היו גם עוד הערות אני חושבת שהשק היה קצת קטן לשבוע תשיעי שהיה עכירות או גוש או אני לא יודעת מה. בעצת הבוס שלי קבענו תור מהיום להיום לרופא פרטי שהוא מכיר.

הוא בדק אותי, היה מקצועי ואמר שהוא לא מצליח לזהות דופק אבל חושב שזה בגלל המכשיר שלו ושלח אותנו למרפאה, שם בוודאות אמרו שאין דופק. 

אהההההההההה

מה עכשיו? הופננו לבית חולים, הוא היה צריך לטפל בלקבוע תור להפלה, הוא סיפר שהיו מאוד לא נחמדים אליו עד שסיפר שאין דופק. 

היה לי מאוד קשה, גם עכשיו אני כותבת את זה עם לחלוחית בעיניים. היה או היתה לי מישהו/י קטנה מאוד בבטן ואז כבר לא.

יש דברים שחושבים עליהם כמו באיזה שלב של ההריון אני אהיה באירוע מסויים ומה אלבש כדי להסתיר את זה בשלב שעוד מוקדם לספר, ואז זהו כבר אין מה לספר.

האשמתי את עצמי, בזה שהתאמצתי יותר מדי, שהעמסתי על עצמי והרופא אמר שאין קשר, כשנראה שההריון היה לא תקין.

זה מה שאמרתי לעצמי כדי לעודד אותי להרגיש קצת פחות רע, שהגוף יודע מה הוא עושה שיש בעיה עם ההריון ולכן הוא הופסק.

הדימומים היו מסיביים יותר, קיבלתי מהרופא גם כדורים להתכווצויות (לא נעימות בכלל), היו כמה ימים שלא הגעתי לעבודה, בבית כדי לשמור על שפיותציירתי את זה, אני לא יכולה להסתכל על הציור הזה בלי שיזכיר לי את הנסיבות מסביב, לכם בבלוג רק סיפרתי ש"אני קצת לא מרגישה טוב, אבל יהיה בסדר."

לא רציתי לספר לאף אחד, רציתי רק להיות אחרי. היו עוד אולטרסאונדים שבהם בדקנו שהרחם באמת ריק (עצוב לי לכתוב את זה) וביטלנו את התור להפלה, שבדיעבד בכלל לא קבענו כמו שצריך והיינו צריכים גם לבחור רופא ועוד דברים שאני לא יודעת מהם וגם לא רוצה לדעת.

כן דיברתי עם חברה טובה שאני יודעת שעברה הפלה בשלב מתקדם יותר, שפכתי הכל ועדכנתי אותה מה קורה, גם ברחתי אליה להפסקת שפיות מהכל (תודה ג!) אחרי כמה חודשים סיפרתי לעוד כמה אנשים וכמעט כל מי שסיפרתי לו עבר משהו דומה, או מכיר מדרגה ראשונה מישהי שעברה את זה.

גם הרופא אמר שזה מאוד נפוץ, אבל נראה שלא מדברים על זה (עוד אחת מהסיבות שהחלטתי כן לשתף ולפרסם כאן).

לקח לנו עוד כמה חודשים עד להריון הבא שהיה מלווה בהמון פחדים, זו הסיבה שכמעט לא סיפרנו עליו לאף אחד (בטח שלא כאן) עד שלבים באמת מתקדמים, למעשה אני חושבת שיש סביבנו אנשים שחושבים שהם מכירים אותנו (נגיד חברי פייסבוק) ולא יודעים שילדתי. 

לא חושבת שזה הפוסט שרציתי לכתוב, לא יודעת כמה זה יעזור למישהי במצב הזה...

אבל זה מה שיצא, המוח שלי ממש לא רוצה לחזור ולשחזר מה היה שם ואני יכולה להבין.

-

אנשים שעברו משהו דומה, יותר ממוזמנים לשתף בתגובות.

לגמרי אפשר בעילום שם אם יותר נוח לכם.