הקבועים כבר בטח יודעים שאין אצלנו רגוע, יש משוגע יותר או פחות.
החודש האחרון היה סחרור מטורף, עבדתי המון משמרות (האחרות בעבודה הן סטודנטיות ובמבחנים) ואבאל'ה היה הרבה עם הבנות.
בתחילת הקיץ אמילי היתה בקייטנה שביקשה, היא ננעלה על יום פעילות אחד שהבטיחו להם חיכתה לו והיתה מאוד מאוכזת. היא גם רבה עם חברה טובה שלה, נקוה שזה הפיך. כשאתה קטן (בעצם לא רק) הדברים האלה גדולים.
איווה במסלול המהיר, למדה כבר להסתובב ולרדת מספות ומדברים גבוהים שהיא מטפסת עליהם ו... היא הולכת! ממש הולכת, המון צעדים והיא פיצית (בסביבות ה-7 ק"ג) זה כל כך מצחיק לראות אותה הולכת ממקום למקום.
עוד דברים שהיא לומדת להכניס דברים לקופסאות, לסגור עם פקק בקבוק וכאלה והיא גם מדברת איתנו - היא אומרת (כבר הרבה זמן "אה-זה" (את זה He-Ze) המושג הכי שימושי שאפשר להסתדר יפה בעולם רק איתו, היא אומרת "א-תה" (ATA) אפשר לנהל איתה שיחות שלמות רק עם המילה הזו בלחש, בקול רם ובצעקה מרשימה אאאאאתתתתתתתהההההה שלא ברור מאיפה הגוף הקטן שלה מוציא את הקול הזה.
כשמעצבן לה (על מה חשבתי כשרצתי לשרותים לדוגמא) היא אומרת בטון הכי עצוב ששמעתם אי פעם "א-זי-זי" A-Zi-Zi (הוא האינגי החדש) ממש סרט טורקי.
אני חייבת לזוז מהמחשב (אני בעבודה, המחשב שלי בבית מעלה אבק מרוב שאני לא מגיעה אליו בכלל).
מה שלומכם אתם?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: