ובכן כרגע זה בהחלט מרגיש כמו.
אני מושבתת. מרגישה פשוט חולה. מגיעה לדרגות תשישות שלא ידעתי שקיימות.
התעוררתי. אני שוכבת במיטה בעיניים פקוחות ומשכנעת את הרגליים שלי לקחת אותי לשירותים. הן אפילו לא מקשיבות לי. כמו ההתעוררות של אומה בקיל ביל. אני מנסה לפתות את רגל ימין בתקווה שזו תגרור אחריה את השמאלית. אומרת שתיים שלוש ו.. כמה פעמים. עד שבסוף אחת מגיעה לרצפה ואני עומדת. ימין שמאל, ימין שמאל אני גוררת אותן בזו אחר זו ואני בשירותים.
סיימתי את ענייני. אני יושבת שם. הרגליים אומרות שהסיכום איתן היה לקחת אותי לשירותים לא נאמר כלום על לחזור משם. אני מסבירה להן שזה מובן מאליו ואיכשהו מצליחה לגרור את עצמי רגל רגל לספה.
אני על הספה, רעבה. לרגליים לא אכפת. הם טוענות שזה לא רק ללכת למטבח וכשנגיע לשם אני אתרוצץ בין הכיריים למקרר לשיש (במרחק מטר אחד מהשני) ואין להן כוח לזה. הידיים מצטרפות למאבק הרגליים וגם הן לא רוצות לדחוף אותי מהספה כי במטבח יאלצו אותן לזוז ולהכין משהו. לא יודעת איך הצלחתי להגיע למטבח. אני מתיישבת על הרצפה ובוכה.
אני רוצה חזרה את השליטה בגוף שלי.
אני רוצה לקרוא לו, מי היה מאמין שגם הפה שלי יתמרד, אני מסבירה לו שזה לטובת כל שאר הגוף. הוא מגיע למטבח ומוצא אותי שם. עוזר לי לקום ושואל מה אני רוצה לאכול? עכשיו פתאום הפה יודע לדבר... אני על הספה מחכה שישרתו אותי.
האוכל הגיע, מאחוריו עומדים ומחכים בקבוקים הויטמינים. אני שונאת אותם. החלטתי לקחת את ארבעתם יחד ולגמור עם זה.
טעות. פתאום רגליים מטיסות אותי (אולי בשביל זה הן שמרו אנרגיה) לשירותים להקיא הכל. התיישבתי שם על הרצפה. הוא בא לעזור לי לקום ולחזור לספה.
ישנתי קצת (חוסכת מכם את השכנועים של לזוז מהספה עד למיטה, נשמעו טיעונים על השקעה לטווח ארוך). התעוררתי והתקשרתי למי שעובדת איתי לבקש שתחליף אותי. היא מקסימה. אמרה שכמובן שאין בעייה.
אני שונאת את חוסר האונים הזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: