משחקים באבא ואמא

יוצא לי לחשוב הרבה (בעיקר בנסיעות) על איך היה ההריון לפני שהומצאו כל הפיתוחים הטכנולוגים שמאפשרים לנו לראות את הגור שבפנים, לראות  את הלב שלו/ה פועם ואותה/ו מנופפ/ת לנו. כל זה עוד לפני סרטון התלת מימד מהסקירה שאנחנו מחכים לה (עוד חודש). פעם, לפני שהיו ערכות והיו צריכים לחכות חודשים עד שהיו בטוחים. שלא ידעו את מין היילוד עד לרגע הלידה, שם גילו את כל מה שצריך לדעת.

זה בטח לא היה חסר להם (לאנשי הפעם), כי הם לא ידעו בכלל שיש אפשרות לדברים האלה, מבחינתם זה היה מד"ב.

(עמכם הסליחה על השימוש בתמונה הממוחזרת, השתמשתי בה כבר בפוסט הקודם, אבל אין ספק שהיא יותר מתאימה לפוסט על הריון פרה-היסטורי. גם אני רוצה (וצריכה) נבוט).

גם אתמול היה יום ארוך, עם הנסיעות להורים שלו ושלי (מרחק 60 ק"מ בניהם) ועוד טרטורים בדרך. ההורים שלי היו חמודים, מעולם לא ראיתי אותם שמחים יותר :) איכשהו הייתי בטוחה שהם ישר ישוו אותי לאחותי ולהריון שלה כמו שהם עושים בכל שאר התחומים, אולי הפתעתי אותם וכבר עכשיו הם חושבים על השוואות (הבטן שלה הייתה עגולה יותר וכו - אני סתם ממציאה). אני מקווה שההורים שלנו לא ישגעו אותנו בטלפונים.

הגעתי הבייתה רצוצה, הגיעו אלינו חברים, מה שאומר נוהל החבאת עדויות הריון (ויטמין, בדיקות, ספרים ומבטים אשמים) הקאתי בשקט בשירותים... נראה שהספדתי את הבחילות מוקדם מדי. הן עדיין כאן. אבל נראה (אני מקווה) שהן אורזות את החפצים שלהן ומתכוננות לעזוב.