משחקים באבא ואמא

ביום חמישי בערב לקחו לי עוד דם, כדי לבדוק דברים שמשכללים עם השקיפות העורפית. יוצא שלוקחים לי דם כל שבועיים בערך (גם בגלל הטלסמיה) הבוס שלי אמר שישאירו לי פרפר עם ברז בזרוע וזהו. כבר יש לי ביד צלקות (נקודתיות שכאלה).

הרופא של השקיפות הפנה אותנו למעבדה הממוקמת בקומה 1, דירה 2. כן, בבית של מישהו, הרגשתי בסרט על רוסיה.

הקירות בסלון היו מרוצפים בתמונות של הורים מאושרים ותינוקות, הוא (האבא לעתיד) אמר שהשם האמצעי של הרופא הוא היקר (הִיקֶר), כי זה היה רשום כמעט על כל התמונות לד"ר איקס היקר, תודה ובלה בלה. הוא גם זיהה את הפקיד מהבנק באחת המסגרות. עדיין לא מצאנו שימוש למידע הזה.

היו המון נשים בתור, גבר אחד ורופא אחד לרפואה, מלאנו טפסים, שילמנו, כל הזמן הוא היה חסר סבלנות. אנטיפט, על גבול העוין, הוא נורא כעס על מישהי שבאה עם התינוק מהנגלה הקודמת שלה.

ראיתי שהוא (האבא לעתיד) מחכה למבט מאשר ממני כדי להתנפל עליו, אני כל כך שמחה שהוא בא איתי לכל הבדיקות. לא אישרתי לו לתקוף את הרופא, רציתי רק לדמם למבחנה וללכת. אם היה לי כוח, כמו נגיד בימים שלפני ההריון, הייתי פשוט הולכת בהפגנתיות. למקום שנראה מקצועי יותר, למישהו נחמד יותר, אבל זאת האני של פעם. האני העייפה פשוט ישבה וחיכתה.

אחת אחרי השנייה הן נכנסו למטבח ויצאו עם פיסת צמר גפן, ואז הרופא אמר משהו כמו ועכשיו היפיפיה, והסתכל לכיוון שלי, ישר הסתכלתי שמאלה לראות מי היפיפיה שהוא התכוון אליה, לשמאלי ישב הגבר, אני? שאלתי בהיסוס, כן את הוא אמר. מיד עברתי למבט מפקפק וחשדני והוא (האבא לעתיד) חייך על זה שלא חשבתי לרגע שהרופא התכוון אלי.

נכנסתי. ישבתי. אמרתי שיש לי טלסמיה מיינור, אם זה משנה משהו למישהו, הוא דקר (לא היה נורא) מסתבר שבדרך כלל יש לו פקידה אבל באותו יום היא לא הייתה. אז נגיד שיש נסיבות מקלות.

אני חושבת לכתוב פוסט מסכם של כל הבדיקות שעשיתי עד עכשיו, שרות לכל אלה שנקלעו לבלוג מגוגל (ויש הרבה). אבל לא היום :).

ואיך אפשר בלי תמונת בדיקות הדם הידועה שלנו.