משחקים באבא ואמא

(פוסט אינפורמטיבי למדי)

ביום חמישי עבדתי משמרת בוקר, היה לי מאוד קשה, עשיתי הרבה טעויות, לקוח התקשר להגיד שטעיתי לטובתו בעודף (50 ש"ח אם זה מעניין מישהו)... יפה מצידו.

השארתי בלאגן והתנצלות למי שתעבוד ערב והשקעתי את כל הכוח שלי בלהגיע הבייתה.

בבית לא עשיתי הרבה, טלויזיה, מחשב, מהספה למיטה וחזרה. קצת בחילות, הרבה טעם מגעיל בפה, והקאות פה ושם, שום דבר חדש רק שהכל היה מתובל בעייפות עצומה.

אתמול (יום שישי) נסענו לירושליים (היי ג'וליאנה :)), הייתי בטוחה שאבטל אבל איכשהו גירדתי כוח מאיפשהו ומצאתי את עצמי כבר ברכב בדרך לשם. היה קל יותר ממה שחשבתי, חוץ מזה שיצא שלא אכלתי עד שתיים בצהריים (תפוח בדרך לא נחשב), ישבנו במסעדה עם חברים. הטרוריסטית שבבטן לא נותנת לי לאכול את הדבר שהכי אהבתי לאכול בעולם, הם הזמינו ואני הסתכלתי. לא ברור לי איך אני לא יכולה לאכול את זה יותר. את מה שכן אכלתי הקאתי עוד לפני שהגיע הקינוח.

חזרנו הבייתה, נרדמתי תוך שניות, לא היה בכלל תהליך הרדמות, פשוט שקעתי לתוך המיטה.

בערב הגיעו אלינו חברים לעזור לנו לסדר את חדר הבלאגן, כן, זה מספיק נורא בשביל שנזדקק לתגבורת, זה חדר שלא התמודדנו איתו מאז שעברנו לכאן (קרוב לשנה), ויש בו רהיטים שהיו בדירה כשעברנו, צריך עוד לזרוק/לתרום אותם או משהו.

הוא היה בסחרור של לזרוק כל מה שלא צריך (וגם קצת מה שאולי כן צריך). אם לא הייתי נזהרת יכולתי למצוא את עצמי בקלות באחת משקיות הזבל בדרך החוצה... מצאתי המון דברים שידעתי שיש ולא היה לי מושג איפה הם, הרבה דברים שחיפשתי, וכן גם זרקתי המון דברים שהיה צריך לזרוק מזמן.

בין הדברים שמצאנו היה תחריט עם הקדשה על נייר זהב שכזה, ואחד העוזרים (נו, חברים) שאל אותו אם אפשר לזרוק את זה, הייתי בטוחה שהוא יגיד "בטח!" ואז להפתעתי הוא אמר "מה פתאום! היא הכינה את זה, זה חשוב".

אני אוהבת אותו ! זה ריגש אותי, שלמרות שהיה בשוונג של לזרוק כל מה שלא ממוסמר לרצפה עדיין, נותר בו ניצוץ סנטימטלי, מה שמשעשע הוא שלא אני הכנתי את התחריט המכוער ההוא, שהושלך ברגע שהכחשתי כל קשר אליו :).

תשמחו לקרוא שכל אחד מהחברים שהיה אצלנו ידע על ההריון והעריך את האופן שבו אזרתי כוח להלחם בבלאגן. נראה שניצחנו במערכה אבל המלחמה עדיין לא הסתיימה.

רוג'ר אאוט.

בתמונה בלאגן של מישהו אחר.