משחקים באבא ואמא

דבר ראשון בבוקר הרכב הרע שלי לא הניע.

לא צריך.

נסעתי לעבודה באוטובוס ומונית (40 ש"ח לרבע שעה נסיעה) והגעתי בשנייה האחרונה, אף אחד לא קם לכבודי באוטובוס, גם אם היו קמים הייתי מתלוננת על זה שקמו (it's a lose lose situation). אולי אני צריכה ללבוש בגדים צמודים יותר. אין סיכוי.

הדרך חזרה לקחה קרוב לשלוש שעות מתישות וכללה הליכה של למעלה מחצי שעה וכמה ק"מ בחום בלתי נסבל, עם תיק שהפך לכבד יותר ויותר בדרך (תזכורת לעצמי - לרוקן מהתיק את כל הג'אנק שלא צריך להיות בו).

אבל כל זה לא הפריע לי כמו העובדה שחברה שסיפרנו לה בשבוע שעבר כבר סיפרה לשאר העולם. כולל הרבה אנשים שאני לא מחבבת בכלל. אני לא מופתעת מזה שהיא סיפרה, אחרי הכל המוטו שלה הוא "אני לא אמורה לספר, אבל" או "לא שמעתם את זה ממני". היא בטח חשבה שאנחנו מספרים לה כי אנחנו רוצים שכולם ידעו...

אין ספק שאני קצת מרושעת אליה עכשיו. היא הייתה צריכה לשאול אם מותר לה לספר.

אני בטוחה שחלק גדול מהקוראים בבלוג ממש לא מבינים מה הבעייה שלי. מה כל כך מפריע לי שכולם ידעו. קשה לי להסביר, אנשים שיודעים על ההריון מתנהגים אלי אחרת. אנשים טובים (כל אלה שאנחנו סיפרנו להם ישירות) דואגים לי, אבל בלי להתכוון יש קצת התנשאות בדאגה הזו. להם אני סולחת, אבל כשזה בא מאנשים שלא קרובים אלי, זה מפריע לי (אני יודעת שלכתוב מפריע לי בהסבר על למה מפריע לי זה לא ממש הסבר). ננסה להסביר מכיוון קצת אחר, ההריון גורם לי להרגיש פגיעה, יש הרבה דברים שאני לא יכולה לעשות, להשתולל, לסחוב דברים, אני צריכה להזהר יותר (בוקסר :)), לשים לב יותר. עד עכשיו הרגשתי די חזקה, שיש לי שליטה על דברים, שאני יכולה להתנגד, ועכשיו אני מרגישה חלשה יותר ואני לא רוצה שכל העולם ידע.

אני בטח משאירה רושם לא משהו בכלל על הקוראים בבלוג (לפחות אלה שלא מכירים אותי מהאופליין), נראה שאני רק מתלוננת כל הזמן...

תוספת מאוחרת יותר -

את הפוסט שפכתי לטיוטא ברגע שהגעתי הבייתה. מאז אכלתי, נחתי קצת, נרגעתי.

החלטתי להתייחס לזה שמרכלים עלי בתור מחמאה. שאני "מעניינת" אנשים. נושא לשיחה.