משחקים באבא ואמא

ברצינות.

התבלבלו לי כבר כל מקורות המידע, אני לא יודעת אם קראתי את זה באינטרט, באחד הספרים, שמעתי ממישהו, טיפת חלב, המצאתי...?

לא יודעת מאיפה הבאתי את זה, אבל נראה לי שקראתי/שמעתי/המצאתי שאסור לי להתמתח, מאותה סיבה שאסור להרים דברים כבדים, כי אסור למתוח משהו כי זה יכול להפריד משהו.

אני נורא רוצה להתמתח עכשיו, נראה לי שיצאו ממני קנאקים שירעידו את הבניין. ידיים גבוה למעלה, רגליים ארוך ארוך למטה, להתיישר (שכל מי שיכול להתמתח שיתמתח :)).

[תוספת מהעתיד: שאלנו את הגניקולוגית והיא אמרה שמותר, הללויה - ידיים ורגליים פרוש]

או

באשר לבחילות והקאות - אין חדשות זה חדשות טובות (No news is good news). זה שאני לא מתלוננת עליהם אומר שהן כמעט ולא כאן. לא הקאתי כבר כמה ימים, הבחילות (אם בכלל) ממש עלובות ולא משקיעות (וטוב שכך). הללויה. שליש שני ברוך הבא :)

הימים האחרונים היו כרגיל ארוכים. ביום העצמאות היינו בעל האש אצל חברים, קצת ,"הציקו" לי לגבי ההריון, היו 12 אנשים, עוד מישהי בחודש תשיעי, והרגשתי שכל משפט שני קשור להריון. כשהגישו את האוכל "קודם לנשים בהריון", "כולם חוץ מנשים בהריון לעזור לסדר" וכו'

ברור לי שהבעייה אצלי והם לא התכוונו להציק. מה שהציק לי יותר היה שציפו שאבוא לראות/לעזור לחתל את התינוק של המארחים (בן חצי שנה), ושמו אותו עלי כדי "שאתרגל", היה לי ממש כבד להחזיק אותו (9 פאקינג קילו). הרגשתי שמופעל עלי לחץ, שאני במבחן להפגין כישוריים אימהיים... ושוב נראה שזה היה רק בראש שלי.

יום חמישי היה ארוך במיוחד, התחיל בשש בבוקר, כלל משמרת בוקר בעבודה, בעקבותיה סיבוב עם חברות לקניית מכנסי להריון, אלה עם הגומי במותן (מצאתי במקרה שניים מוצלחים מאוד) קניתי גם עליונית שקופה בצבע טיגריס מבולבל (סגול, ורוד) אני מאשימה את הורמונים. משם לעוד סידורים והרצאה חזרנו הבייתה רק באחת וחצי (לפנות בוקר).

ביום שישי בבוקר היה לי מאוד קשה לקום, גנבתי דקות מהשעון בלי בושה, קמתי מאוחר מדי ויצאתי מהבית לעבודה בלי לאכול כלום... בערך בשתיים בצהריים (אני מסיימת לעבוד בשלוש), הרעב השתלט עלי, לא יכולתי לעשות כלום. הגוף בשביתה עד שלא מספקים לו אוכל. סיפרתי לבוס שאני רעבה והוא שאל למה חיכיתי בכלל (הוא כל כך בסדר!) וככה סתם באמצע העבודה בשחיתות, מול הפנים של הלקוחות אכלתי לי ספגטי שלוש גבינות שהזמנתי מפיצה האט. הבוס אמר שאני יכולה להתחיל לאכול ואמרתי לו שכבר סיימתי, טרפתי את הפנה, שפכתי אותו לתוך הגרון. כן, אני יודעת שזה לא בסדר להשאר עד שעה כזו בלי אוכל בכלל.

אחרי העבודה היה משהו (טוב) ששווה פוסט נפרד, אבל אם אני אספר יש סיכוי שאנשים שמכירים אותי ו/או קוראים את הבלוג הראשי שלי יקשרו. אז אני אחשוב על זה (פארנויה, זו מחלה קשה <-לקרוא בקצב השיר).

הגעתי הבייתה ר-ע-ב-ה  אז מה אם אכלתי המון ספגטי, זה היה מזמן ארבע שעות לפחות, אפילו החתולה שלנו נראתה לי טעימה... הזמתי לנו פיצה דומינוס (אננס וגבינה בולגרית) ולחם שום. לטרוף ולישון. בערב הגיעו חברים לעזור בחלק ב' (לא אחרון) של פינוי, טיהור וסידור חדר הבלאגן.

עכשיו אתם יודעים הכל (כמעט).

מה שלומכם?