משחקים באבא ואמא

אתמול בבוקר היה אולטרסאונד מקוצרר, כמו שהוא כבר כתב הרופאה הייתה מאויימת מהסקירה התלת מימדית שלנו והרגישה שאין לה מה להראות לנו באולטרסאונד השחור לבן שלה. ניסינו להגיד לה שזה עדיין מרגש, אבל עדיין הבדיקה הייתה קצרה ועניינית מתמיד, הרופאה רק בדקה שהיא שם, שיש דופק, שהיא זזה וזהו.

אני כל כך שמחה שאני לא תלויה ברופאים כדי לראות אותה ויכולה לעשות את זה בעצמי (מתכוונת להגביל את עצמי לפעם בשבוע) כבר ביקשתי מהם שישכפלו לי מפתח כדי שלא אטריח אותם ואוכל להגיע גם שלא בשעות הקבלה, בלילה, בשבת... נוכל להסתכל עליה כמה שנרצה, כל עוד יש חשמל :)

הרופאה אמרה לנו לקבוע לתור ליוני לסקירה מאוחרת (כבר קבענו לאותו הרופא של המוקדמת), זה נראה לי עוד המון זמן. הופתעתי להבין שאנחנו כבר במאי, ושיוני זה רק עוד חודש.

אתמול בערב הייתי עייפה מאוד, ישנתי מעט בלילה הקודם, ובכלל היה יום ארוך. אחרי העבודה הגעתי, אכלתי נרדמתי (הגירסא שלי לויני, וידי ויצי), מה שאומר שהתעוררתי בשעות הלפנות בוקר, כשהוא הלך לישון. דלתות מסתובבות.

עכשיו משנרגעו הבחילות, המוח שלי מתבהר ואני רגועה יותר (גם בגלל שאנחנו כבר לא בשליש ראשון, אחרי הסקירה). מדהים איך מתרגלים מהר, ברגע שעברו הבחילות (שלום ולא להתראות), שכחתי כבר איך הייתה ההרגשה שהן היו כאן. נראה גם שאני מתרגלת לבטן המתעגלת, עדיין לא הגעתי למצב של להשוויץ בה וללבוש צמוד (כרגע רק חולצות רחבות ומסתירות).

אני רעבה הרבה, בערך כל שעתיים, בלי קשר לכמה אכלתי קודם.

הרבה פעמים אני חושבת עליה ומחייכת לעצמי. לא משנה כמה אני אנסה אין סיכוי שאצליח להסביר כמה זה מדהים להחזיק בן-אדם קטן בבטן. אני כל כך שמחה שהיא פה איתי כל הזמן, מוגנת, מוקפת בי.