משחקים באבא ואמא

החלטתי לרכז קטעים מהטיוטה. קטעים שזכרתי שכתבתי והייתי בטוחה שכבר פרסמתי, אבל מסתבר שלא.

כתבתי ולכן אפרסם, למרות שזה כבר לא אקטואלי, מים מתחת לגשר... קבלו אחד:

באחד הימים היותר עייפים ומבוחלים ממש בתחילת ההריון (שליש ראשון), הלכתי מהסלון למטבח וחזרה, הכנתי אוכל, הבאתי לסלון, הבאתי מים והתיישבתי לאכול.

ואז (תופים דרמטיים) גיליתי שאין לי מזלג. אם בימים נורמליים, נטולי (או לחילופין פחותי) הורמונים, יש בראש תאים "מעודדים" שרואים את האור בקצה המנהרה, נותנים לי פתרון לבעיות, מרגיעים אותי שזה לא נורא, אז באותו היום, בערפל שהיה לי במוח לא הייתה לי גישה אליהם.

זה שלא היה לי מזלג נראה לי כמו סוף העולם (DOOM). לחזור למטבח להביא מזלג נראה כמו משימה בלתי אפשרית, לא חשבתי בכלל על האפשרות של לאכול עם הידיים או לבקש ממנו להביא לי מזלג.

מזל שהוא הבחין במצוקה שלי, שנייה אחת הוא לא משגיח עלי ובשנייה הבאה אני יושבת לי דומעת, עצובה, מדוכאת וממש בוכה. "מה קרה?" הוא שאל בדאגה - "אין לי מזלג :(" עניתי בטון שמבהיר שהמצב אבוד. כמובן שהוא הביא לי מזלג מיד והצלחתי להמשיך לאכול. זו הייתה נקודת ציון בשליטה הורמונית עלי.

כמה שבועות אחר כך הכנתי לי ביצה קשה, חתכתי אותה, תיבלתי אותה שמתי על צלחת ושמתי פעמי לסלון (כן, אנחנו אוכלים מול הטלויזיה) הצלחת הייתה נטולת שוליים והביצה החליקה לי לרצפה. בהיתי בביצה ברצפה (החתולה כבר באה לאכול ממנה, לא שהתכוונתי להרים ולאכול או משהו), הוא נכנס למטבח, הבין מה קרה ומיד אמר לי "אני אכין לך חדשה, רק אל תבכי"

היום זה משעשע אותי. אז קצת פחות.