משחקים באבא ואמא

אני מרגישה חשובה יותר, כי זה כבר לא רק אני.

אם פעם לא היה אכפת לי לעבור את כל היום בלי אוכל, עכשיו אני ממש כועסת על עצמי אם כבר צהריים ולא אכלתי, או שתיתי מעט. אני לא אוכלת שטויות מחשש לקלקול קיבה שלפני ההריון היה לא נעים לא נורא ועכשיו זה סיכון שאני לא מוכנה לקחת.

אני עוברת כבישים במעבר חצייה רק כשאני בטוחה שאין רכב בשום מקום.

אני לא רצה במדרגות, אני לא קופצת מעל גדרות, לא מתידדת עם כלבים גדולים. לא הולכת עם עקבים (שמישהו ילחין את זה) מסתמנת הפרעה ברורה בשיווי המשקל שלי... (תירוץ מצויין לקנות שני זוגות סנדלים מוצלחים מאוד)

אפילו לא נסעתי לבקר את אמא שלו בבית חולים, כי בבית חולים יש אנשים חולים (כן, באמת) ויותר מזה, יש שם חיידקים אלימים שחיים על אנטיביוטיקה.

הפוסט הזה מסתמן כמוזר.

השבוע התאמנתי פעמיים בסטודיו סי לנשים בהריון, עם כדור גדול וקצת משקוליות, הם מאוד עדינים איתנו (מן הסתם), זה טוב לזוז קצת, לא הייתי מעיזה לעשות את התנועות האלה על דעת עצמי.

אנחנו משמיעים לה שירים באייפוד (עד שנגמרת לו הסוללה), מחברים את האוזניות לתחתונים :) (אולי נוסיף תמונה מאוחר יותר)

הוא מקנא ומנסה גם להרגיש את התנועות שלה, אפילו הציע לקחת אותה ממני בהשאלה, תוך שהוא מדגים איפה אפשר לעשות לו חתך בצד הבטן כדי להכניס אותה אליו.

הוא שם את היד או את הראש על הבטן ומחכה שהוד מעלתה תזוז (כלומר פרפורים, בועות, דגיגים וכו'), מסתבר שהנשימות שלי הפריעו לו לשמוע/להרגיש, אז הוא פקד עלי להפסיק לנשום, הפקודה הבאה הייתה תפסיקי כבר לצחוק (אם חשבת שנשימות מפריעות לשמוע, נסה צחקוקים...)

אתמול הוא הרגיש אותה קצת. נראה לנו.

זה מדהים.

אחרי שהוא יתעורר, ויסיים עם הסידורים שלו אני רוצה להצטלם עם שמלת הבליטה, וגם עם השמלה שאני מתכוונת ללבוש לחתונה של מכרים ב-19 לחודש.

למען הסדר הטוב - שליש שני, חודש חמישי, שבוע 21+3

רוג'ר אאוט.