מנגנון פתרון הבעיות שלי השתבש... אין מה להשוות לתקרית המזלג, אבל המצב עדיין טעון שיפור. כל מי שעדיין לא קרא את הפוסט בנושא טמטמת הריון מתבקש לעזוב הכל ולעשות זאת עכשיו. קראתם יופי, שתדעו שזו לא רק אני ושיש נסיבות מקלות.
בשבוע שעבר כשישבנו לאכול עם חברים, הייתה קופסת פונצ'ים (כדורי שוקולד), התחלתי לבלוס אותם בזה אחר זה, כשהבנתי שאני מגזימה, ביקשתי מחברה להביא לי את מכסה הקופסא, היא אמרה שאני יכולה לאכול כמה שאני רוצה, הסתברתי לה שתיכף לא ישאר לה, זה עבד והמכסה סגר את הקופסא, ביני לבין הפונצ'ים יש מכסה (שקוף) וזהו אין לי גישה לפונצ'ים יותר. לפתוח את הקופסא ולהוציא עוד פונצ'ים, זה תהליך מחשבתי מורכב מדי בשבילי כרגע. כמובן שגנבתי עוד פונצ'ים כשאחרים פתחו את הקופסא כדי לקחת לעצמם.
עכשיו בא לי נורא פונצ'ים... יופי.
בימים אלה השיטה שלי להתמודד עם דברים שלא באים בקלות ו/או דורשים מאמץ/מחשבה היא לבהות בבעייה ולהיות ממש עצובה והוא כבר דואג להביא/לפתוח או כל מה שצריך :)
לימדתי את חברה שלי את השיטה, וגם היא בהתה בדברים ונהייתה עצובה והוא הביא גם לה. זה עובד :) אולי זה מין רפלקס שפיתח.
אפשר לשמוע גם משפטים כמו אני אשלם לך אם תביא לי מים מהמטבח (לדוגמא), לפעמים הוא מתמקח ורוצה לדעת בדיוק מה יצא לו מזה. עד כה קניתי את שירותיו בהקפה (כלומר אני אשלם בזמן ובמקום שאמצא לנכון).
שלשום הייתי כל כך גאה כשסגרתי את הדלת של הארון במטבח כדי שלא תפגע לו בראש, אפילו הסברתי לו כמה מסובך זה בשבילי כרגע, לזהות בעייה (ראש + פינת דלת ארון = אאוץ), לחשוב על פתרון (לסגור את דלת הארון) ואפילו לבצע. נראה שהוא התרשם :)
(אתמול הוא נחבט בראש מדלת הארון כי לא הייתי שם, אפילו ירד דם :( )
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: