הבוקר הבנתי שיש הרבה דברים שמציקים לי. המון דברים קטנים שפשוט אין לי כוח לעשות. דברים שפעם (נגיד לפני ההריון) הייתי פשוט קמה ועושה אותם ועכשיו אני רק חושבת על זה שצריך לעשות את זה ודוחה את זה.
אני לא חושבת שאני פדנטית אבל אני בהחלט מאמינה בלעשות דברים כמו שצריך, ועכשיו אני חותכת פינות על ימין ועל שמאל. יש לי פנקס שבו אני רושמת דברים שאני רוצה/צריכה לעשות, אם פעם הייתי מסמנת V על דברים לפחות באותו הקצב שהייתי מוסיפה חדשים, עכשיו הם רק מצטברים שם, מחכים שיהיה לי כוח, חשק לא יודעת מה.
דברים שפעם הייתי ממש מקפידה לעשות כמעט בלי לחשוב עליהם עכשיו נהרסים כי אין לי כוח וחשק לשמור על מה שהשגתי.
אני גם לא מרוצה מהדברים שאני כן עושה, אני מתחילה דברים בלי לסיים, משאירה חצי עבודה, אפילו כשאני מכינה אוכל כשהאוכל מוכן אני מתיישבת והוא זה שצריך להגיש לנו לשולחן.
אוף. זה כל כך מציק לי כל העניינים הלא גמורים שמצטברים להיות דבר גדול שאני לא עושה, בגלל שאני רק ישנה, אוכלת ומתבטלת. שורפת זמן במקום לעשות מה שצריך.
עכשיו בלי לספור, כמה פעמים לדעתכם כתבתי את המילה דברים בפוסט הזה? :)
אז נוסיף קצת פרטים למילה דברים, שתראו שאילו באמת שטויות:
נשברה הידית לחדר שינה, פעם הייתי מפרקת מיד את הידית בחדרון שליד המטבח ומחליפה ביניהן (הי' אחרי הב' מוקדשת לוורוולף), לפחות באופן זמני עד שהייתי קונה חדשה - עכשיו אנחנו פותחים את הדלת עם צבת וזה משגע אותי.
עדכון מהעתיד: חזרתי מהעבודה ויש ידית מסודרת לחדר שינה !
האוכל של החתולים מגיע בשק ענקי שהן יכולות לחפור בו את דרכן אל האוכל, אז השק נמצא במקום בטוח ויש כלי ביניים שממנו אני מאכילה, האוכל שבכלי עומד להגמר ובמקום למלא אותו אני כבר מגרדת את התחתית, גם זה משגע אותי.
עדכון מהעתיד: חזרתי מהעבודה והכלים של האוכל מלאים ומוכנים לפקודתי.
האוטו שלי מושבת כבר הרבה זמן בעזרתו (של הוא) הצלחנו לדאוג לתקן את כל מה שהיה לא בסדר אבל בגלל חוסר כוח וחשק (מוטיב מפתח בפוסט הזה) נגמר המצבר ועכשיו האוטו שלי סתם מעלה אבק, צריך לפרק את המצבר ולהסיע אותו למוסכניק שלי שיטען אותו, נשמע פשוט, אבל כל יום אני דוחה את זה ליום למחרת, וזה כל כך משגע אותי.
עדכון מהעתיד (30/08/2006): הרכב נוסע :)
אני מסתכלת על קצוות שיער חתולים שהרוח מעיפה בבית ואין לי כוח לקום ולהתכופף להרים אותה, וזה משגע אותי.
משגע אותי שהחדר עוד לא מוכן, רחוק מזה, הוא מלא ברהיטי סבתא כבר למעלה משנה שלא מרשים לנו לזרוק וכל הזמן דוחים את תאריך הפינוי שלו. כרגע מדברים על יום שלישי הזה (דיברנו כבר על יום שלישי הקודם, על יום חמישי, יום שישי, יום ראשון), נכון שזה לא תלוי בי וגם אני לא אהיה זו שמפנה אבל גם זה מצטרף בשמחה לרשימת הדברים המטרידים שלא מתבצעים כבר.
עדכון מהעתיד (28/08/2006): החדר פונה, שזה היה הדבר הכי גדול שמנע מאיתנו להתחיל לצבוע ולסדר אותו.
כל אלה ביחד ועוד צפים וחוגגים להם בראש שלי, מנסים להזכיר לי שאני רוצה וצריכה לעשות אותם ואני מטביעה אותם ב"לא עכשיו, אולי מחר".
שאף אחד לא יכתוב בתגובות שהוא (האיש שלי) יעשה את זה, גם ככה הוא זה שעושה כאן הכל כי אני לא מתפקדת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: