משחקים באבא ואמא

היו יומיים ארוכים וקשים בהם הוצאנו דברים, הכנסנו דברים, סידרנו ניקינו ומה לא אבל כל זה לא מפריע לבית להראות כמו אחרי מלחמה ואני לא מגזימה בכלל (יש לי עדים).

נראה שהשינוי היחיד לטובה כרגע שחברות באו ונלחמו באומץ בארון הבגדים שלי (רובם לא עולים עלי כרגע) וסדרו לפי מכנסיים, חולצות, שמלות, חורף, קיץ, חגיגי והכי חשוב קטגוריית ה"לתת" שהן לקחו איתן בשקית כדי שלא אתחרט בטעות. אין לכם מושג כמה בלאגן היה שם. בכלל לא טרחתי להפריד בגדי קיץ הקיץ (גם ככה הם לא עולים עלי). הייתה גם קטוגריה של אופטימי - כל מיני גופיות מינימליות ומכנסיים קצרצרים שצוחקים עלי כרגע. מגיע לחברות שלי עיטור גבורה ופיצוי על עוגמת הנפש.

ועוד משהו עכשיו יש לנו מייבש כביסה (על איזה ריח דפים אתם ממליצים?) שזה יופי.

אין לנו סלון (סיפור ארוך), צריך להרכיב את הארון בחדר של פו"ץ ואז אני אוכל להתחיל לצייר - מחר אמור להגיע הספר עם הציורים שרציתי. החברים (מעבר לים!) ויתרו על אוכל והוציאו הון קטן כדי שזה יגיע עם שליח מה שיותר מהר - אבל בארץ שליחים זה לא משהו, לקח להם כמה ימים לברר מה הכתובת של תא הדואר והם עדיין חושבים על מה הם עושים עם המידע שהשיגו, היה צריך להתקשר אליהם ולשאול מה קורה, יופי של שרות...

נראה לי שזהו מבחינת עדכונים.

אני מתרגשת - זה התחיל ביום שבת שעבר כשהיינו במוצצים ובחרנו דברים בשבילה (תעזבו לרגע את עניין האי-הבנה המחירית).

הסתובבנו בחנות והכל הפך לכל כך מוחשי, בגדים קטנים, עגלות, מיטות, שידות וכל שאר הציוד לתינוקות וזה הכה בי - בקרוב (בסביבות סוכות, עוד חודש) היא תצא. אנחנו נוכל סופסוף להחזיק אותה והיא מצידה תוכל להשאיר אותנו ערים :) (כי זה כל מה שהם עושים לפי כל המעיקים שמרעיפים עלינו מחוכמתם, אנשי ה"חכו חכו").

בתיכון הייתי רצה למרחקים ארוכים (מקום 3 בנות במרתון ת"א לבתי ספר, קצת שואו-אוף), תמיד הייתי רצה בקצב קבוע ורצה ורצה ושומרת כח לסוף, הבעייה היא שמשום מה לא ידעתי מתי בדיוק יגיע הסוף (כל האחרים ידעו, איך הם עשו את זה?) ופתאום הופתעתי לגלות שעברתי את קו הסיום - לאאאאא השארתי כוח אני יכולה עוד, מה נגמר?...

גם בצבא הייתי אולי היחידה בלי טבלאות יאוש שמחשבות את קיצה לאחור, ויום בהיר אחד באה אלי הקצינת כוח אדם ואמרה לי שאני משתחררת, ממש הופתעתי.

כל ההקדמה הזו מובאת כדי להסביר שאני מסתובבת בעולם בהרגשה שיש לנו עוד המון זמן עד שהיא תצא אבל זה לא נכון, אני כבר עוקפת כאלה שילדו לפני (חברה שילדה בשבוע 33, אחות של חברה שילדה בשבוע 34, חברה שנולדה חודש וחצי לפני הזמן). מבחינת משקל, כאבי גב, צרבות, עייפות אני משכנעת את עצמי (אולי בעקבות השטיפה המוחית של מסביב) שיהיה עוד הרבה יותר כבד, כואב צורב כו' שומרת את הזכות לנוח לסוף לכשיהיה ממש קשה.

אני יודעת על הריוניות שמהרגע שאפשר (תחילת חודש תשיעי - שבוע 36) "שידרו" לעובר שמיצו את עניין ההריון ושיצא כבר, אני לא צריכה לספר לכם שאני לא כזו (יכול להיות שבשבוע 41 תשמעו מנגינות אחרות) אני ממש רוצה שהיא תצא בזמן כשהיא מפותחת ומוכנה אחרי שלקחה ממני את כל מה שצריך כמו שהטבע תכנן. עם זאת יש משהו מרגיע בלדעת שלפו"ץ יש כבר את כל מה שצריך כדי לשרוד בחוץ, במידה ותחליט כבר לצאת (חסר לה).

היה יום ארוך (יצא גם פוסט ארוך). אני גמורה. לישון !

לילה טוב

כשנרגע קצת מהבלאגן נעבור יחד על השמות שהצעתם, ממה שראיתי עד עכשיו אף אחד לא רשם את השם שאנחנו מחבבים כרגע :) אבל בהחלט רשומים שם שמות שחשבנו עליהם - תודה !