משחקים באבא ואמא

פו"ץ תצא כשתרצה (נראה שנוח לה בפנים).

תאמינו לי שאין מישהו בעולם (חוץ מהוא אולי) שרוצה יותר ממני לפגוש אותה כבר...

אבל זה שאנשים סביבי לחוצים ומלחיצים שאלד כבר מטריף אותי -

לאן הם ממהרים? להם קשה? יש להם דברים לעשות וזה שעוד לא ילדתי מעכב אותם?

עד אז אני מבקשת להפסיק לכתוב דברים כמו "נו - שתצא כבר" (אני לא כועסת - אני יודעת שאתם מחכים כמוני :)) - אבל יש לי מספיק מזה באופליין (כלומר בע"פ מחוץ לאינטרט).

אם אני יכולה להמשיך להתמודד עם המשקל, עם זה שכואב הגב, כפות הרגליים, הברכיים, עם הבצקות, עם הלא-לישון כמו שצריך וכל שאר תופעות חוסר נוחות של הריון - אז גם אחרים יכולים להתאזר בסבלנות.

מצידו השני של המתרס יש את האנשים שמצפים שאתאפק עוד -

מישהו שנוסע לשבוע לאילת וביקש שאחכה - הוא בסדר בראש?! כמעט נסעתי להרוג אותו.

גם המהמרים על נובמבר מתבקשים שלא להקשר יותר מדי לתאריך שלהם ולשמוח בשבילי אם זה יהיה קודם (היי צביץ, אקס, פינקי :) )

קשה לי עם הציפייה, עם העובדה שזה יכול לקרות כל רגע עכשיו. עם להשאר בבית ולא לעבוד.

אני חושבת להכריז על תל"מ (תאריך לידה משוער) חדש ורחוק ושאף אחד לא ידבר איתי על לידה לפניו.

אנחנו רואים את קו הסיום - אבל נדמה שהוא מתרחק כל זמן...

אני לא אוהבת את הטון והתוכן של הפוסט הזה - תלונתי ומעצבן לטעמי - אבל אתם מבינים אותי, נכון?

(רמז, התשובה הנכונה היא כן :) )