משחקים באבא ואמא

ביום רביעי בלילה, היא אמרה לי שהיא מתחילה להרגיש את הצירים. בתחילה היא לא הייתה בטוחה, אבל התדירות הצביעה על כך שלא מדובר בגזים בעלי תבנית מיוחדת במינה.
מאחר וידענו שזה עומד לקחת זמן, לא מיהרנו לבית החולים. רצינו לחכות ולפעול על פי ההוראות - 5 דקות בין ציר לציר, כל ציר נמשך דקה וכל ציר כואב כאילו דחפו לך מאות חפצים חדים לכל הגוף ואז חשמלו אותך.

כאשר הצירים התחזקו פתחנו את הטנס - רק כדי לגלות שהאלקטרודות שהביאו לנו לא מתאימות למכשיר. לא יכולנו לדעת זאת קודם כי שמרנו על האלקטרודות בשקית שלהן ודאגנו שישארו סטריליות.
זה אומר שעד 9 בבוקר היא נאלצה לסבול ואני מיהרתי אז אל יד שרה והתייצבתי מול פנסיונר שהעובדה שהיא מתפתלת מכאבים לא גרמה לו לזוז מהר יותר.
קבלתי את האלקטרודות ומיהרתי חזרה.
התחושה הייתה מעורבת - דאגה רבה לה, והתרגשות שהנה זה עומד להגיע. נהגתי חזרה כאשר מצד אחד אני מקווה שהצירים יתחזקו ומהר ומצד שני מרגיש כל כך רע שאני בעצם מאחל לה לסבול.
העובדה שפו"ץ תצא הייתה מספקת כדי להרגיע את המצפון שלי.

הגעתי לביתנו וחברתי לטנס - ההבדל היה שמיים וארץ והיא החלה להרגע.
נסענו אל בית החולים לאחר שעות ספורות עם צירים מצויינים.
בבית החולים המתנו מעט בתור ואז נכנסו לבדיקה הראשונה - רק כדי לגלות שיש פתיחה של אצבע אחת והצוואר עדיין לא מחוק.
זה היה מרגיז. הצירים המעיקים האלו לא עשו כלום.
חזרנו הבייתה עם הוראות לחזור שוב מאוחר יותר, אחרי שהצירים נמשכים. אמרנו להם שזה מבלבל כי הצירים היו שעתיים בהפרשים של חמש דקות וזו הסיבה שהגענו.
זה לא שינה הרבה. אני לא מאשים אותם, זה פשוט היה מתסכל לדעת שאין מה לעשות.
חזרנו הבייתה. הנסיעה הייתה ארוכה וכמעט נרדמתי.
בבית נאלצתי להשאיר אותה כואבת וחזרתי לישון - חששתי להכנס לרכב שוב אל בית החולים לפני שיש לי לפחות שלוש שעות שינהֿ.. כי תאונות, זה לא משהו.

בלילה צלצלנו לבית החולים. הכאב לא נפסק. לא ידענו מה לעשות, הצירים ממשיכים. אמרו לנו להגיע. הייתה פתיחה של 2 אצבעות - מספיק כדי לאשפז אותה במחלקת יולדות ללילה.
זה היה סיוט. היא לבד בחדר, כי אסור לי להיות איתה בפנים. אני בחוץ מנסה להעביר את הזמן, אלהים רק יודע איך נשארתי ער תוך שאני סוכל תכנית טלוויזיה על דוד אבידן, משורר מפורסם שמעולם לא שמעתי עליו ומה ששמעתי בתכנית גרם לי לרצות להרוג אותו ואת כל מי שמאזין לשיריו.

מספר פעמים בלילה בדקנו את יש פתיחה רצינית יותר, אבל לא היה כלום.
ב10 בבוקר, אחרי שהיא ערה מיום רביעי בבוקר למעשה וללא שינה, כואבת וסובלת, הגענו לפתיחה של 3 אצבעות והובהלנו אל חדר הלידה.
למרות שרצינו בלי אפידורל, העייפות הייתה מה שהכריע את הכף. ידענו שהיא לא תצליח ללחוץ אם לא יהיו לה כמה שעות שינה טובות.
אחת הסיבות שאני חששתי מאפידורל הייתה ההיכרות שלי עם מקרים של מטופלים (נכון יותר מטופלות) שבגלל טיפול לא נכון נכנסנו לתרדמת ואבדו את התינוק.
יחד עם זאת, אחרי ששוחחנו עם האחות המיילדת שלנו שהייתה מקסימה ודאגה לנו המון הרגשנו שזה בסדר והלכנו על זה.
יצאתי מהחדר והמתנתי.
כאשר קראו לי חזרה יכולתי לנשום שוב. היא שכבה במיטה, מחוברת למזרק העצום הזה והרגישה טוב וחייכה ברוגע.
השגחתי עליה בזמן שהיא ישנה. הפעלתי את האינטרנט ושחחתי עם חברים מעבר לים והמתנו לראות מה קורה.

הצירים לא התקדמו ועשינו פקיעת מים. הם היו נקיים, אבל לא היתה התקדמות אמיתית. היא החלה לקבל פיטוצין לזירוז והשעות עברו והפתיחה הייתה איטית כל כך, אבל לפחות יכולנו להביט על המוניטור ולצחוק על הצירים שהיו מטורפים באורך שלהם. היא הרגישה את הצירים אבל לא את הכאב.
בחמישה לעשר בלילה, אחרי שאת מקומה של האחות המגניבה שלנו תפסה אחות ממלמלת שהתקשינו מאוד להבין, החלו ההכנות ללידה עצמה. שמנו את שקית האיסוף של תא לחיים, המיילדת הכינה את הציוד שלה ואז היא החלה ללחוץ.
אנשים עושים שימוש במילה מדהים מבלי באמת להפנים מה היא אומרת.
לראות ראש של יצור אנושי בוקע מתוך גופה של אישה זה מדהים.
אין שום הגדרה אחרת לכך.
שמימי לעומת זאת הוא הרגע בו הראש, של יצור חי ונושם שלמעשה הינה הבת שלי בוקע אל אוויר העולם ותוך שניות לאחר מכן היא כולה בחוץ, שוכבת על בטנה הריקה כעת של אימה ומביטה בנו ולא מבינה כל כך מה אנחנו רוצים ממנה ולמה קראנו לה החוצה ואם אפשר, היא תשמח לזחול חזרה כי היא רוצה לישון - מישהו לחץ עליה במשך כמה ימים כבר וזה היה לא נעים.

פו"ץ-לשעבר נפלאה. התחושה הייתה שזה פשוט נכון. לא בלבול, לא אי בהירות. לא חשש או תהייה מה עכשיו - פשוט הרגשה נכונה.

סיימנו את הלילה שלנו היא במחלקת יולדות, פו"ץ לשעבר בתינוקייה בבדיקות ואני בחדר מלון צמוד שאימי שכרה לי ולאחי שהיה איתי.
למחרת סיימנו את הבדיקות והשתחררנו ב 12 אל המלונית "בייבי ליס" - אחת ההחלטות המבריקות ביותר שהיו לנו (ותודה לזוג היקר שממנו למדנו לעשות את זה). יש שקט, יש השגחה, יש פרטיות וניקיון ושמחה. יש לנו פו"ץ לשעבר לידנו כל הזמן ואין דבר נפלא ביותר בעולם כולו.

הספקנו היא להניק ואני להחליף חיתולים כבר מספר פעמים ואני מאושר. יותר מכל רגע אחר בחיי ואני שמח לומר שהיו לא מעט כאלו.

אני אוהב את שתיכן!

(הצד שלה)