משחקים באבא ואמא

וואו, מאיפה להתחיל...

אתם תתחילו בזה שתקראו את הצד שלו. אני חושבת שאי-אפשר לקרוא את ה"צד שלי" בלי לקרוא קודם את הצד שלו, שהיה צריך לדאוג לי בכל התהליך כשאני בלימבו של ערפול חושים בין עייפות לכאב לא מודעת כבר לאיזה יום היום, אם יש אור בחוץ או איך קוראים לי (הסיבה האמיתית ששמים על היד את הצמידים האלה עם הפרטים המזהים).

ננסה להתחיל מהתחלה, ולהוסיף פרטים משלי למה שהוא כתב. יום רביעי בשמונה בוקר מוניטור (יש פוסט נפרד) קמתי בשש והחלטתי שלא לחזור לישון "כי תיכף יוצאים" ועד שאני ארדם אצטרך לקום. כמה הצטערתי על זה שלא גנבתי את שעת השינה הזו... חזרנו מהמוניטור וקבענו סרט לצהריים - למתעניינים זה היה סרט אימה, בגישה של הכי הרבה שתצא :). חשבתי לישון שעתיים לפני הסרט, בסוף הייתי צריכה לעשות דברים ונשארתי ערה, כמה הצטערתי אח"כ שלא גנבתי את השעתיים שינה האלו... (כן, יש כאן מוטיב חוזר) יום רביעי בערב שוב חשבתי לנוח אבל אז הקפיצו אותו לתל אביב, שכנעתי אותו שלנהוג זה אחד הדברים היחידים שאני עוד מסוגלת לעשות, אז ממש כדאי שאני אסע במקומו והוא יוכל להמשיך לעבוד כי גם ככה שגעו אותו כל היום עם סידורים והוא לא הספיק כלום. תשלימו בעצמכם, כמה הצטערתי אח"כ שלא ישנתי...

ברכב הרגשתי כאבי בטן, אממ... מוזרים. זה לא זה הרגעתי את עצמי ולא סיפרתי לאף אחד. בבית סיפרתי לו על הכאבים החשודים שלי, תזמנו אותם והם היו די סדירים כל רבע שעה בערך והצטופפו, כמו שהוא כבר כתב לא יכולנו להשתמש בטנס אלא רק בבוקר (פירוט אצלו). ראינו סדרות כל הלילה ונשארנו ערים עד הבוקר, רשמנו את הצירים ובדקנו כמה זמן עובר ביניהם (הי' של וורולף חוזה תאריך הלידה) כשהגענו להפרשים של חמש דקות ארזנו הכל (ממש הכל) ונסענו מתרגשים כל כך לבית החולים במחשבה שכשנחזור נהייה שלושה.

הגענו לשם באנו בגישה של איפה נרשמים ומקבלים תינוק - הנה יש לנו צירים כל חמש דקות. הרופא שבחן את המוניטור שלנו לא התרגש וגירש אותנו הבייתה. הדרך הבייתה הייתה מעייפת. זה היה לא הוגן, היו צירים שהרגישו אמיתיים (בצירוף חשמול עצמי לבלבול הכאב) למדי וכל זה לא שווה כלום בלי מחיקה (צוואר הרחם מתיישר או משהו כזה) מאוכזבים ועייפים חזרנו הבייתה בידיים ריקות.

הוא נרדם, כדי שיוכל לנהוג מאוחר יותר כשיהיה לנו משהו אמיתי יותר להציע לבית החולים, ואני המשכתי לכאוב ולתעד מתי כדי שנוכל לחשב את המרחק בין הצירים. הזמן לא זז. הייתי כל כך עייפה, כשהגיעה השעה עשר בלילה (קרוב לעשרים וארבע שעות מאז שהתחילו וארבעים שעות מבוקר יום רביעי, הפעם האחרונה שבה ישנתי) והצירים עדיין לא סדירים (כל 7,8,12... דקות) הוא התקשר לבית החולים ושאל אם נוכל לבוא, הם הסכימו... נסענו בפעם השנייה, יותר כואבים, פחות אופטימיים באשר לקלות חלוקת התינוקות בבתי החולים אם בכלל יסכימו לקבל אותנו עם המרחקים הלא סדירים בין הצירים.

המשך בפוסט הבא...