משחקים באבא ואמא

לחלק הראשון.

יום חמישי בלילה, הגענו לבית החולים, הסברנו שהיינו בבוקר ואני עם צירים לא סדירים כבר 24 שעות...

הפעם למדנו מהפעם הראשונה ולא נגררו עם התיק לחדר ללידה שהיה גדול וכבד, השארנו אותו ברכב ולקחנו רק שקית עם דברים שצריך עד שפו"ץ תצא.

בנוהל הרגיל (זאת אומרת כמו בבוקר) עשו לי בדיקת שתן וחיברו אותי למוניטור. כבר הייתי בטוחה ששוב מגרשים אותנו (come back one week - מי מזהה?), אבל בבדיקת רופא הוא גילה פתיחה של 1 ס"מ ומחיקה מלאה! היפ היפ הוריי - יש שינוי לא עוד צירי שווא.

שמחה גדולה, התרגשות ואפילו high five אחד... הרופא שלח אותנו למחלקה. לא שידענו מה זה בדיוק אומר, אבל ידענו שאנחנו בדרך הנכונה. מחי-קה מל-אה בקרוב פו"ץ אצלנו !

נרגשים נגשנו לאחות שפתחה לנו תיק אמיתי כמו לאנשים שעומדים לקבל תינוקת בקרוב, שאלה פרטים על אלרגיות, הטלסמיה שלי ועוד... והכי חשוב נתנה לנו את הצמידים שבשבילם באנו, אלה שרשום עליהם את הפרטים שלי, שהוא שלי ושני צמידונים ייעודיים בשבילה לכשתצא !

האחות הזמינה סניטר שילווה אותנו לאיזור שסתם אנשים שאין להם מחיקה וסניטר עם כרטיס עובד  לא יכולים להגיע אליו.

כשהוא הגיע שאלתי אם הוא שירותי הליווי שלו וביקשתי חדר עם נוף, אבל הוא היה קצת חמוץ וביקש שאשים את הידיים בצידי הגוף לפני שהוא מוריד לי אחת או שתיים בפניות...

במחלקה הכניסו אותי  לחדר 7, בפנים כבר הייתה לי שותפה, בגללה הוא לא יכול היה להיות איתי בחדר. זה היה כזה עונש. כל כך קשה בלי הוא. כואב הרבה יותר.

באשר לכאב, רבים וטובים רבות וטובות ממני כבר ניסו לתאר כאב של צירים ולא הצליחו. הוא פשוט בלתי ניתן להגדרה... אקסיומה.

זה כאילו כל האיברים הפנימיים בבטן התחתונה התאגדו יחד להכאבה משותפת, כל אחד וכאבו הוא. לוחץ יחד עם התכווצות שרירים משולב בכאב גב וכאב בטן משתק של משהו ממש רע שאכלתם (לא להעלב לי אמילי :)), קצת דקירות בשביל הכיף ובעיקר אממ.. נורא כואב.

הציר לא מתחיל פתאום ונגמר פתאום, הוא מתחיל ומצטבר ומתחזק ואח"כ גם לא נעלם פתאום אלא מתפוגג ומתפזר וגם זה כואב להרגיש אותו מתפזר בבטן בגב והקטע שהכי נורא בצירים זה שאחד נגמר ואני יודעת שיש עוד מאיפה שזה בא והוא בדרך אלי (לכל ההריוניות שקוראות, אני באמת מצטערת שאני לא ממש עוזרת לכן להבין וסתם מפחידה אותכם (הולכת רגע להשקיע במניות של אפידורל)).

אני רוצה לעודד שימוש יומיומי במילה צירים (מאיפה הגיעה המילה הזו בכלל) שתתאר כאב בלתי נסבל שלא ניתן להגדירו. לאחל צירים לכל מי שחותך אתכם בכביש. דוגמא לשימוש במשפט: בני הערובה הוחזקו בתת תנאים, על מנת לחלץ מהם מידע עקרו להם ציפורניים והם חוו (יופי של מילה ממש חוויה) צירים.

בשלב הזה למרות שבאמת ניסה הטנס לא ממש הצליח להתמודד עם עוצמת הצירים, אני חושבת שעוצמת החשמל שצריך היה כדי להעפיל עליהם הייתה לשים אותי באמבטיה עם טוסטר... התשישות שלי הדאיגה אותי מאוד, חשבתי שאם אני צריכה עכשיו ללדת אין שום סיכוי שבעולם שאצליח ללחוץ, פשוט לא היה לי כבר כוח. אפילו להשאר ערה לא הצלחתי, הראש היה נשמט והייתי נרדמת לכמה דקות ואז מתעוררת בבהלה אל ציר ומפעילה את הטנס כדי להרגיש שאני כן עושה משהו.

הוא ניסה לברר אם אין שום דבר שאפשר לתת לי כדי להקל עלי, הם הציעו טשטוש, הבעייה עם טשטוש היה שזה ישפיע גם על פו"ץ ולא רציתי להחליש אותה. אגב, אחרי כל ציר יכולתי להרגיש אותה זזה שם בפנים, אני חושבת שגם לה הלחיצות מסביב לא היו קלות בכלל.

אני יודעת שגם לו השעות האלו לא היו קלות בכלל בעוד אני הייתי מעורפלת לחלוטין מהכאב והעייפות הוא היה מודע ומתוסכל מזה שאין שום דבר שהוא יכול לעשות כדי להקל עלי. אני יודעת שהיה מכאיב לעצמו בלי לחשוב פעמיים לו חשב שזה יעזור.

מדי פעם הגיע רופא לבדוק מה מצב הפתיחה, הסתבר אגב שהמחיקה המלאה שהייתי כל כך גאה בה הייתה בכלל "רק" 80% וככה המשכנו אל פתיחה של ס"מ וחצי, שני ס"מ כשמחכים לפתיחה של 3 ס"מ כדי להעביר אותי לחדר לידה. הרופא שראה שאני מותשת לחלוטין אמר לי לנסות לישון - אמממ... איך לא חשבתי על זה בעצמי, הייתי בטוחה שדמיינתי את זה אבל גם הוא (לשעבר עכשיו אבאל'ה) אישר שזה מה שהרופא אמר.

מי שעוקב אחרי הבלוג יודע שעקרונית רציתי לנסות בלי אפידורל, אבל זה היה לפני שעברתי כמה ימים של צירים בלי שינה והודעתי להם שברגע שאפשר אני אשמח אם יזריקו לי את כל מה שיש להם. בשלב הזה הייתי חותמת על מסמך שמאשר להם לכרות לי את הרגליים אם הייתי חושבת שזה איכשהו יקל על הכאב.

הזמן הפסיק לזוז כבר מזמן, למעשה חשבתי שהוא בכלל זז אחורה רק רישומי זמני הצירים שלי מראים שהוא כן זז. חשבתי שבטוח יש הגבלה על הזמן שבו יש צירים זה לא יכול להמשך לנצח הייתי כבר קוראת באינטרנט על ההיא שהצירים שלה נמשכו לנצח, אני לא רוצה ללכת על שיא עולמי, לגמרי בסדר מצידי שמישהי אחרת תקבל את התהילה.

ככה המשכנו והגענו לבוקר יום שישי חילופי משמרות והביאו צוות רענן עם רופאה שתגיד לי שיש כבר מחיקה 90% ופתיחה של 2.5 ס"מ. רציתי להתמקח, למה מתקמצנים איתי על 1/2 ס"מ, אי אפשר לעגל פינות, אני מבטיחה לא לספר.

בבדיקה הבאה כבר היינו 3 ס"מ שמחה גדולה ועייפה של שנינו והמתנה של דקות ארוכות (בתמונה) עד שעשו לי מוניטור וארזו אותי והובילו לחדר לידה הנכסף.

המשך בפוסט הבא.

לכל המחכים לשם האופליין של אמילי (יש עשרות מכם), אולי יותר פשוט שתעשו מנוי ותבטלו אחרי שתקבלו את השם... תודה.