משחקים באבא ואמא

לחלק הקודם (שני משלושה).

לחלק הראשון.

יום שישי בבוקר (הצירים התחילו ביום רביעי בלילה...) הגענו לפתיחה של 3 ס"מ מה שאומר שאפשר בשעה טובה לעבור מהמחלקה לחדר לידה.

בכניסה לחדר לידה זיהיתי בצוות מישהי שלמדה איתי בבית ספר, הייתי מצחיקה ושאלתי אותה, נו אז איפה את עובדת בימים אלה - נכון, אני אחרי מיליון שעות צירים אבל אני עדיין מבינה שאת אחות כאן... לא משנה.

בכניסה עדכנו את המצב שלנו, שאלו באיזה שבוע אני והתשובה הייתה שבוע 40 וארבעה ימים, אני רציתי להגיד שאני בשבוע 40 ויומיים - רק אז הבנתי שאנחנו בבית החולים עם צירים כבר פאקינג יומיים.

אההההה...

הוכנסנו אחר כבוד לחדר 3 בו נבלה את 12 השעות הבאות, פגשנו את המיילדת אורנה שהייתה מאוד נחמדה ודיברה איתנו (זה לא מובן מאליו) יש לה חמישה חתולים, אחד מהם סובל מבעיות בדרכי השתן... היא חשבה שעוד אלד במשמרת שלה (עד 15:00) כמה תמים מצידנו.

התקלחתי, חוברתי למוניטור, וקיבלתי עירוי (בטפטוף מהיר - תודה רבה) כדי שיוכלו לתת לי את האפידורל הנכסף(אפידורל יכול להוריד לחץ דם לכן מעלים אותו במתן עירוי).

אחרי העירוי הגיע סופסוף המרדים. הפחיד אותי העניין של מחט לגב ולא מצאה חן בעיני המחשבה על שיתוק חלקי - אבל אחרי כל כך הרבה שעות של צירים וחוסר שינה פחדתי יותר מזה שלא יהיה לי בכלל כוח לשלב הלידה עצמו וגם המחשבה שרק יפסק הכאב הייתה שיקול מרכזי. אמרו לי לשכב על הגב ולקמר ככל האפשר את עמוד השדרה, המרדים היה מאוד נחמד הוא הסביר לי בכל שלב מה הוא עומד לעשות (מחטא) מה אני ארגיש (קצת קריר, דקירה).

המרדים השאיר את המזרק הגדול בתוך המכונה של המזרק הגדול שמזרימה את החומר כל כמה זמן והראה לי איפה הכפתור שאיתו אני יכולה להוסיף לעצמי ואמר שזה יספיק עד סוף הלידה - כמה נאיבי מצידנו (גמרתי את כל החומר היה צריך להוסיף עוד).

לקח כמה דקות והחומר התחיל להשפיע הרגשתי קן של נמלים שהתנחל לי ברגל שמאל אבל למי אכפת כבר לא כואב שהנמלים ירגישו בבית, שרגל ימין תזוז אם צריך. המינון היה מצויין, הרגשתי את הרגליים, הרגשתי קצת קצת את הצירים לא כאבו בכלל אבל ידעתי מתי הם באים והולכים.

ה-ק-ל-ה

גם הוא הרגיש הרבה יותר טוב כשאני הפסקתי להתפתל מדי כמה דקות.

נרדמתי.

לא יודעת כמה זמן ישנתי, אני רק יודעת שהייתי זקוקה לשינה הזו.

הדלקנו את המחשב הנייד שלו וצפינו בשני הפרקים הראשונים של העונה השלישית של האוס, כשמדי פעם המיילדת באה בודקת מה שלומי (כמה פתיחה) ואני רואה את הצירים ארוכים וחזקים במוניטור וברקע שומעים את הדופק של פו"ץ.

באיזשהו שלב הבנו שאנחנו יכולים לשלב טכנולוגיות ולגרום למחשב הנייד שלו להתחבר לאינטרנט באמצעות הטלפון הסלולרי (טכנולוגיית bluetooth) פרסמנו את הפוסט הזה מהטיוטא (פוסט קליל ולא חשוד, יש לי עוד כמה שם) כדי שלא תשימו לב שנעלמנו :) ודיברנו בג'ימייל טאלק עם החברים מעבר לים שקצת התפלאו לקרוא שאנחנו מתכתבים איתם מתוך חדר לידה.

אה, כן הלידה... בדיוק, כמעט שכחתי למה אנחנו שם. הלידה לא ממש התקדמה, צירים לא סדירים, פתיחה לא משהו (4, 4.5, 5 ס"מ).

התחלתי להסביר לפו"ץ שלוקחת את הזמן את האותיות הקטנות של ההסכם שלנו, נכון אמרתי שאני מוכנה לסחוב אותה בפנים כמה שתרצה, אבל היא חייבת להחליט או בפנים או בחוץ המצב ביניים הזה שיגע אותי, כל כך רציתי לראות אותה כבר !

אורנה והרופאה החליטו שכדאי לזרז הליכים ופקעו לי את המים (לא תמיד יורדים המים לפני הלידה למעשה רק ב-1/5 מהמקרים אם אני לא טועה), מים צלולים שזה אומר שפו"ץ לא עשתה בהם קקי (לא מקוניאלים) אבל היא לא התרגשה מזה שדוחקים בה והמשיכה להתבצר. הוחלט על להזריק לי (להוסיף לעירוי שטפטף) פיטוצין לזירוז. גם זה לא ממש ריגש את הקטנה.

אורנה כבר הייתה צריכה לסיים משמרת והביאה לנו את סבטלנה. סבטלנה לא מהדברנים בלשון המעטה, היא הייתה נכנסת מדי פעם לחדר (פעם בהמון זמן) מתעלמת מהניסיונות שלנו ליצור קשר עין, חותמת על המוניטור, מקלידה דברים למחשב על המכשירים ויוצאת בלי להגיד שלום.

בניגוד לאורנה שהייתה בודקת מה קורה איתנו מדי פעם, לסבטלנה היינו צריכים לקרוא בערך פעם בשעה, כדי שתבדוק אם אין בטעות התקדמות, שתגיד לי שזה נורמלי, מה קורה, מה עושים, משהו...? זה היה ממש מתסכל כל השעות האלה.

בבוקר היינו בטוחים שאוטוטו פו"ץ יוצאת שיהיה לה תאריך יומולדת מוצלח עשרים-עשר, שהיא תהיה מזל מאזניים (אחרי חצות זה כבר עקרב!) - בתשע בלילה, כבר לא היינו בטוחים שפו"ץ עוד תצא בשישי.

כבר חשבנו שנזכה לראות את סבטלנה מסיימת את המשמרת שלה ולפגוש את המיילדת הבאה שאולי תתקשר איתנו יותר טוב, אין לנו מה להפסיד לא ייתכן שקיימת מיילדת שתתקשר פחות טוב מסבטלנה.

בנוסף לקמצנות המילולית שלה והתרכזות יתר במכשירים במקום באנשים שבחדר, סבטלנה הייתה לא ברורה בעליל. סבטלנה היא מהממלמלים.

אחרי שהייתה יוצאת מהחדר, אם בכלל הייתה טורחת לזרוק לעברנו כמה מילים בשניות שהייתה בחדר כי קראנו לה, הסתכלנו אחד על השנייה וניסינו להבין מה היא נסתה להגיד.

החלטנו שמי שמבין מה שהיא אומרת צריך להסביר לשני.

לא היינו בטוחים שזה מה שהיא אמרה אבל בתשע בערב היה נדמה לי שהיא אמרה פתיחה של 9 אצבעות, שזה אומר עוד אצבע אחת ואפשר ללחוץ ולדחוק בפו"ץ לצאת, לחץ פיזי מתון (או לא מתון).

היא השאירה אותנו מרוגשים עם החדשות הטובות ונעלמה. לאאאאא מה עכשיו? אל תלכי - סבטלנננננהההה. זמזנו לה בזמזם שכבר נשחק מרוב שימוש בשעות האחרונות, הגיעה מישהי אחרת חתמה על המוניטור ויצאה. דקות ארוכות עברו עד שסבטלנה חזרה.

היא אמרה לי משהו, מן הסתם לא הבנתי וניסיתי לקום, היא כנראה התכוונה שאתיישר - הוא שאיכשהו הבין אותה אמר לי לאן לזוז. מכאן ואילך כל מה שהיא אמרה לי התקבל בעיני עגל של מה (say what)? וחיכיתי שהוא יגיד לי מה הוא חושב שהיא אמרה, לא זזתי, נשמתי או לחצתי עד שהוא עשה לי סימן מאשר עם הראש.

היא אמרה לי ללחוץ, לא האמנתי - מה זהו? באמת? אישור ממנו - לחצתי (נקודה חשובה בקשר ללחיצות בסוף הפוסט).

היא אמרה לי להפסיק ויצאה. מסתבר שזה היה רק ניסוי כלים, סבטלנה רק רצתה לראות איך אני לוחצת. אההההההההה אווווווווף - סבטלנה לאן הלכת? מה עכשיו?

עוד דקות ארוכות עד שחזרה, שאלתי אם עכשיו זה הדבר האמיתי, אין לי מושג מה היא ענתה - אבל לחצתי סבטלנה התרשמה מהלחיצה ושוב יצאה. השפיות שלי כבר מזמן לא הייתה איתנו וסבטלנה הייתה נרצחת אלמלא הוא היה שם איתי.

בפעם השלישית שסבטלנה חזרה היא הביאה תגבורת, אבל אני כבר לא נתתי לעצמי להאמין שהנה זהו.

היא אמרה ללחוץ (עוד ניסוי כלים? מה יהיה?) הוא אישר שהיא אמרה מה שאני חושבת שהיא אמרה, שאלתי אם עדיף ללחוץ חזק או הרבה זמן, היא אמרה (אני חושבת) חזק והרבה - בתיאום עם הצירים לחצתי - הוא הדריך אותי איך לנשום לחצתי שלוש פעמים בציר, הוא עודד אותי שאני לוחצת מצויין, שאין לי מה לדאוג שפו"ץ כבר כמעט איתנו, מרגיע אותי שהמיילדת רוצה לחתוך קצת אבל שחייבים כי כבר מתחילים קרעים (כל ההריוניות אלי לדוא"ל לפרטים על אפי-נו) - מקפץ בהתרגשות, מתרגם לי את סבטלנה, מספר לי מה רואים, נותן לי כוח!

מההכרות שלי עם פו"ץ והעמידה שלה בזמנים עד כה והעובדה שצריך להכפיל בשלוש כל זמן שפוי של כל שלב, הכנתי את עצמי לעוד שעות של לחיצות לכן הייתי ממש מופתעת שבלחיצות הציר השלישי היא פשוט יצאה - עמדתי ללחוץ שוב אבל זהו. היא בחוץ !

הניחו אותה עלי זה הרגע הכי מרגש בחיים שלי. כמו שהוא כתב מדהים לא מתחיל לתאר את זה.

בקורס הכנה ללידה הכינו אותנו לזה שהם יוצאים מעוכים, מלוכלכים ובכלל קופיפים. אבל היא הייתה מושלמת מהרגע הראשון (אפגר 9). כל כך קטנה (3,165 גרם) אני דומעת בהתרגשות עכשיו רק מלחשוב על זה.

זכרתי שבקורס אמרו שאם הכל תקין ורגוע נותנים לבעל לחתוך את חבל הטבור, הוא חתך את חבל הטבור - מה שאישר לי שהכל תקין ורגוע.

זהו.

לא היה אכפת לי יותר מכלום. אמילי בידינו. שיעשו איתי מה שהם רוצים עכשיו.

המשפחה שלו כבר חיכתה בחוץ.

אמרתי לו שאני בסדר ושאם לוקחים אותה לבדיקות, חיסונים ומה שלא יהיה שילך איתה וישמור עליה. מה שחסר לה ביחסי אנוש השלימה סבטלנה במקצועיות, היא שאבה בזריזות כמות מכובדת של דם מהטבור לערכת השימור שלנו. עשר דקות אח"כ יצאה השילייה (שלמה), תפרו אותי, אבל כל השאר כבר לא מעניין.

התעייפתי מלכתוב, בטח התעייפתם מלקרוא.

יש לי עוד כמה חובות הריון כמו פוסט בדיעבד על מה מהדברים שקניתי/השתמשתי עבד/לא עבד, ממליצה/לא ממליצה וכו'

כמובטח לעיל נקודה חשובה בקשר ללחיצות - אני והוא קראנו מאמר באינטרט שהסביר איך ללחוץ נכון. המיילדות מדריכות ללחוץ כמו כשעושים קקי. המאמר מסביר שלחיצה שכזו לא נכונה ומזיקה לקרקעית האגן. מוסבר שם איך ללחוץ מהחלק העליון של הבטן, מהסרעפת, ואפילו להתרומם קצת כמו לכפיפת בטן כדי לשפר לחיצה, הוא (אבאל'ה) מסביר שזה כמו ללחוץ משחת שיניים מהקצה.