| 11/2006
היא ישנה
הלילה הזה היה קשה משאר הלילות, עבורה יותר מאשר עבורי.
בעוד שבימים האחרונים התרגלנו לכך שאמילי נרדמת בשעה 4 בבוקר ומאפשרת לה לישון כמה שעות, הלילה נראה שאמילי החליטה שהיא רוצה שינוי ועד 7 בבוקר לא הייתה לה מנוחה.
מאחר וההחלטה הייתה על הנקה, אין לי אפשרות להקל עליה בכך שאני אקום להאכיל את אמילי, ממה שקראנו, אני מקווה שבקרוב (גיל חודש אני חושב) נוכל להתחיל להאכיל אותה מבקבוק (המכיל חלב אם כמובן) ואז הדברים יראו קצת אחרת.
זה מתסכל, העובדה שאין לי אפשרות לעזור לה בעניין הזה.
הבעיה השנייה היא שאני צריך ורוצה לעבוד. עבודה אחת היא מחוץ לבית ואז אין לי דרך לעזור לה בשום צורה. היא לבד כאן ויש מצבים בהם היא לא אוכלת כל היום כי אמילי בקריז ולא נותנת שעה של מנוחה ואם כן, היא רוצה לישון גם כן כדי שתוכל להמשיך להניק.
בימים שאני כן בבית, אני חייב לעבוד על פרוייקט שמתעכב כבר זמן רב מידי. אני זקוק רק לכמה שעות של עבודה אבל אני חייב לדעת שאני מרוכז כולי ושום דבר לא מסיח את דעתי - כמובן שזו בעיה.
אין ספק שיש פה התאקלמות מסוימת אבל - עד כה, לא היה שום דבר שהפתיע אותנו, שום דבר שהפך את מה שאחרים אמרו לנו לאמיתי. אני לא מבין מדוע הורים אחרים נהנים להציק להורים צעירים עם כל מיני שאלות מטופשות שפשוט לא נגמרות, עם עצות שנראה כאילו הם עצמם יישמו רק בגלל שאמרו להם שככה זה ואותם הורים מרגישים צורך להעביר את השטות שנאמרה להם הלאה.
נכון, לגדל ילד זה שונה, זה משנה את צורת החיים אבל כל הבדיחות המטופשות האלו של אנשים ... אין לי סבלנות לזה.
היא מדהימה ולא משנה מה המצב, פשוט להחזיק אותה מרגיע אותי. בימים אחרים אם לא הייתי מצליח לכתוב הייתי חונק מישהו, עכשיו אני פשוט מביט בה וזה בכלל לא מעניין אותי, אני לא מרגיש מתוסכל בגלל חוסר הכתיבה כי יש לי משהו שווה יותר ביד.
ההורים שלי החליטו להפתיע אותנו, בערך, הם קנו לנו ארונות מטבח חדשים וארונות לאמבטיה. הבית שלנו קטן ויש לנו המון חפצים ועד עכשיו חיינו עם הארונות שהיו פה ועם המבנה כפי שהוא.
אתמול אבא שלי הגיע ויחד פינינו את מכונת הכביסה והמייבש מהמקלחת אל חדרון קטן שעד כה היה לא יותר ממחסן, בעיקר כי הפתח שלו צר ולא אפשר להכניס את המכשירים האלו לשם כאשר עברנו לפה. אל תוך אותו חדרון נכנס גם התנור והמטבח, כמו המקלחת, הפך למרווח יותר. התחושה היא ממש של בית חדש, הרבה יותר מקום, הרבה יותר נעים. מחר מגיעים הארונות עצמם ואז נוכל להתארגן עוד יותר.
זה כיף לארגן דברים, לסדר מחדש.
אבא שלי פשוט איש מדהים. מעבר לכל מה שהוא עושה וכל הכישורים שלו. העובדה שהוא שם, תמיד, בכל מצב עבורי ועבורה (ןעכשיו עבור אמילי), זה פשוט מרגש.
כמובן שגם אמא שלי שם עבורנו. בחודשים האחרונים התמיכה הכלכלית שלהם הייתה קריטית עבורנו...
טוב, אני גולש פה לדברים שלא קשורים לבלוג הזה.
יש לי רעיון לפרוייקט קטן ונחמד ואני לא בטוח אם לעשות אותו פה או בבלוג השני שלי.
מאחר ועדיין יש פה עניין של סודיות מסוימת (למרות שנראה לי שרוב הקרואים כבר יודעים מי אנחנו, אבל אין סיבה לא להשלות את עצמי) אני אפילו לא יכול להגיד מה הרעיון כי אם אני אחליט ליישם אותו בבלוג השני, מי שיתקל ברעיון פה וביישום שם ידע מי אנחנו.
איך בטמן עושה את זה?
אווו, אם מדברים על בטמן, בואו ונדבר על טלוויזיה וילדים.
אמילי לא תראה את התוכניות של ערוצי התינוקות. לא היא לא תראה את הקלטות הארורות של דצה ולא, לא חייבים את זה כי יש לנו חברים שלא מראים לילד שלהם את הזוועות האלו אז, כמו דברים רבים אחרים, אני מבקש לצאת מהקופסה הזו בה דץ ודצה היא עובדה קיומית.
התוכניות האלו מעליבות את האינטליגנציה. התחלתי לדבר אנגלית מהגן לא כי ראיתי את דצה אלא כי ראיתי תוכניות באנגלית שעזרו לי ללמוד.
אמילי תראה רק את הדברים הטובים ביותר - דיסני כמובן (לא מדובב), מאזי בארץ האנגלית (אם עדיין יש דבר כזה, תכנית מעולה ללימוד אנגלית) ועוד.
למה בטמן התחיל את הדבר הזה?
כי יש סדרה מצוירת גם של בטמן שהיא תראה בסופו של דבר אבל עד אז, אני תוהה אילו תוכניות מעניינות יש לילדים שלא יגרמו לי לרצות לחסל את האוכלוסיה המקומית.
בעניין הורוד.
ידידה של ההורים שלנו שלחה לנו במתנה סט בגדי תינוקות של גולף (לא ידעתי שהם בכלל עושים דבר כזה, אבל היי. אני אוהב את האופנה של גולף והבגדי ילדים מגניבים). נאמר לנו שהיא לא הייתה בטוחה מה לקנות ורצתה סגול אבל בסוף, קנתה ורוד.
אנשים, אם יש התלבטות ואתם לא בטוחים אם לקנות ורוד סימן שורוד זה רע, אל תקנו.
כמובן שיש פתק החלפה ומחר אני אטפל בזה - כי לא חייבים לחיות עם הורוד והעובדה שקונים לכם ורוד לא אומרת שאתם חייבים להעניש את התינוקת שלכם ולהלביש אותה בזוועה הזו.
אני לא זוכר אם עדכנו שאחות טיפת חלב הגיעה לפה.
אז היא הגיעה, התלהבה מאוד מהחדר (איך אפשר לא להתלהב), בחנה אותנו, בדקה שאנחנו יודעים מה צריך ומה לא צריך, התלהבה מהרהיטים של אמילי ומבובת עצומה של חתול פרא שיש לנו בסלון שהפחיד אותה כי היא חשבה שמשהו אורב לה מאחורי הספה (משהו אכן ארב לה מאחורי הספה אבל זה לא היה החתול מפלסטיק אלא קבוצה של גובילינים מרצחים שמתגוררים בקיר שמאחורי הספה ושומרים שאנשים לא יציקו לנו).
אחרי שאני אסיים את פרוייקט הכתיבה הנוכחי, הפרוייקט הבא שלי הוא ספר ילדים שהגיבורה שלו היא ילדה שטיפלתי בה בעבר אשר מתה בבית החולים. הסיפור רץ לי בראש הרבה מאוד זמן והתחלתי לכתוב מספר טיוטות שלו והוא לבש צורה של סיפור פנטסיה מלא קסם.
עכשיו שיש לי את אמילי, אני מרגיש שהסיפור הזה מוכן לצאת לאוויר העולם. הילדה ההיא עדיין תהייה הגיבורה של הספר, אבל הסיפור יהיה שייך לאמילי ואני מתרגש מלכתוב אותו כאשר אני יודע שגם אקריא אותו לאמילי כשהיא תגדל.
טוב, כתבתי יותר מידי פה.
ביי
הוא
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: