ביום שישי הייתה מסיבת יומולדת אפס של אמילי, לא רצינו לקרוא לזה "בריתה" - יותר מדי מזכיר לי ניתוחים במצרים עם כלים חלודים... וגם "מסיבת" לא מצא חן בעינינו.
בגלל שזה היה ביום שישי בצהריים היו הרבה שלא יכלו להגיע (העבודה שלי - ניפגש כולנו במיוחד מתישהו), היו כאלה שהתעלמו מהשעה שרשומה בהזמנה והחליטו שזה בערב כמו כל המסיבות שלנו... הוחלט על תאריך לפני שבועיים ורק לפני שבוע שלחנו הזמנות בדוא"ל ובהודעות טקסט לטלפונים.
אבל, למרות כל מחדלי ההזמנות הגיעו המון אנשים (למעלה ממאתיים איש, אני חושבת), האירוע התקיים בחצר הבית של ההורים שלו.
הייתי עייפה מאוד, ישנתי רק שעתיים בלילה שלפני.
ממש לא אהבתי את העובדה שמעבירים את אמילי מיד ליד (היינו צריכים להביא את בובת החייזר) אבל קשה להגיד לא לסבתות, סבתות רבּות, משפחה, חברים...
מדי פעם היא בכתה, הואכלה והוא המשיך להשוויץ בה, היה ממש מוזר לי להיות עם אנשים וכל כך הרבה זמן בלעדיה אחרי שבבית אני איתה 24/7. היא הייתה ממש חסרה לי והרגשתי כזאת הקלה כשהחזירו לי אותה.
למסיבה הגיעו הרבה חברים שלא יוצא לנו להפגש איתם מספיק. החלפתי מילה או שתיים עם כל אחד מהם והיו כאלה שרק בסוף האירוע (אחרי שכבר הלכו) הבנתי שהגיעו.
הסתכלתי עליהם מהצד וחשבתי על זה שאנחנו מכירים הרבה אנשים מוצלחים ומעניינים שבאמת אוהבים אותנו, ממש חבל לי שלא יוצא לנו להפגש עם כולם כמו שצריך, אחד על אחד או זוג על זוג אלא רק במסיבות שלנו ואז לא יוצא לנו בכלל לשבת ולדבר.
אמילי הייתה ערה יותר ממה שחשבתי שתהיה אבל בהחלט מצאה גם זמן להתחמש בשעות שינה ללילה.
קיבלנו המון דברים שווים, בגדים (מעיל פיויסי שחור עם ניטים שנתפר עבורה) וצעצועים אבל את המתנה הכי מוצלחת כבר קיבלנו מהיקום ב-20/10/2006 בשעה 22:12.
בתמונה החלק התחתון של ההזמנה. בובות יש לנו ה-מ-ו-ן ומקום לא, ואתם יודעים מה דעתנו על בגדים ורודים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: