משחקים באבא ואמא

התעקשתי לסיים לכתוב את הפוסט הזה, למרות שזה נראה לי כל כך רחוק בעבר,  בעיקר בשביל ההריוניות שקוראות כאן.

קראתי שוב את הפוסט שכתבתי על הימים הראשונים בבית החולים, איך ממרחק של חודש הכל נראה רגוע ופסטורלי.

שכחתי כמה כואב ומתסכל היה להניק כשהחזה היה מאוד רגיש וכאב שרק חיכיתי שתסיים לאכול כבר, עד שהגיעה יועצת הנקה והראתה לנו איך צריך לעשות את זה.

אחרי הלידה הייתי זקוקה למנוחה והתאוששות (כמו כל היולדות), אבל הטיפול באמילי דרש ממני להיות ערנית ולתפקד טוב יותר, פי כמה מבימים נורמליים. כאב לי הכל. כאב לי לשבת בגלל התפרים, כאב לי להחזיק אותה בפרק היד במקום בו הוחדר העירוי, כאב לי הגב - דידיתי ממקום למקום. אבל ידעתי שהיו אחרות שכאב להן יותר (עם טחורים או החלמה מניתוח קיסרי).

במלונית הייתי ערה כל היום מכיוון שהגיעו אנשים ועוד לא הפנמתי את העקרון של לישון איתה, והייתי ערה איתה גם בלילות. כמה כעסתי כשאורחים והבדיקות השגרתיות מנעו ממנה ארוחה או שינה וכל יום הבטחתי לעצמי מחדש שמחר לא ניתן לאחרים לשבש לה את היום.

הימים הראשונים בבית היו סחרור מטורף של הנקה לכמה דקות כל כמה דקות, ערות קצת ישנות קצת.

הכאוס שלט, לא ידעתי עוד כמה זמן ערות נשאר לי להאבק בשינה וכשתרדם לכמה זמן זה יהיה. אם בכלל שווה לי להצטרף אליה, כבר תהיתי מה הטעם בלישון כשהיא מתעוררת בדיוק כשנרדמתי ואני קמה עוד יותר עייפה מכשהלכתי לישון, הייתי צריכה לקרוע את עצמי מהמיטה כל פעם מחדש. מניעת שינה זו שיטת עינויים ידועה.

בטירונות כבר היה לי יותר קל (קרבית - רובאי 05) שם לפחות היו ארוחות מסודרות, מקלחת בערב, שינה מטכ"לית (עם שמירות מדי פעם) ומנוחה בשבתות וחגים.

בהתחלה לימים לא היה סוף או התחלה והם נבלעו האחד בשני, התחושה הייתה שהימים ארוכים ולא נגמרים. מדי פעם היה אירוע שהוציא אותנו מהשגרה כמו גיחה לרופא או לטיפת חלב - נקודות ציון שכאלה אבל חוץ מזה לא היה יום לילה, שבת - המשכנו בלי הפסקה.

הזמן זז אחרת בתוך הבית, שבוע עבר כמו יומיים, יומיים משוגעים וארוכים.

יכול להיות שלמי שבוחרת שלא להניק יותר קל, כי אז יש מי שיחליף אותה מדי פעם להפסקות שפיות. תחליפי חלב מתפרקים פחות טוב ויושבים להם בבטן אז הם ישנים יותר ולא רעבים כל שעתיים (כמובן שיש חריגים לכאן ולכאן) אבל היה מאוד חשוב לי בכל זאת להניק (פוסט מפורט בנושא בדרך).

אבאל'ה עזר. המון. מלבד להניק לא עשיתי כלום, הוא החליף לה חיתול, עשה כביסה, הכין לנו אוכל וכל מה שצריך.

בלילות הלבנים ובימים שהוא היה בעבודה השתגעתי. לא אכלתי, בקושי הצלחתי להגיע לשירותים.

אבל מה שהיה הכי קשה לי היה הלבד, טיפסתי על קירות (לאט ובזהירות כי היא הייתה עלי).

לא רצינו שההורים משני הצדדים יבואו לעזור כי חשבנו שישגעו אותנו ועדיף כבר בלעדיהם. החברים חשבו שאנחנו מסתדרים ושנרצה זמן לעצמנו.

הרגשתי ממש בודדה. בייחוד בלילות כשעוד הייתי מנסה ללא הצלחה להעיר אותו שיהיה איתנו. אז מה אם הוא עבד עד מאוחר וצריך לקום למחרת לעוד יום עבודה, חשבתי שהוא ממשיך בחייו כרגיל, מתעורר, מצחצח שיניים, מתקלח, אוכל, נוסע לעבודה, רואה אנשים, לא כואב לו כלום - ואני תקועה איתה מאחור.

הייתי כל כך עייפה, ממורמרת וכעוסה. הרגשתי שהכל נופל רק עלי, השתגעתי מלהיות בבית כל הזמן ולא היה לי הכוח לצאת איתה לסיבוב בחוץ, לא הייתה לי שנייה לעצמי.

התעקשתי לדבר איתו, להסביר לו איך אני מרגישה שישים לב יותר. לשמוע את הצד שלו, ולהבין שגם לו לא קל בכלל.

הפריע לי שאני כל היום בבית והוא עדיין מבולגן ומלוכלך. שבוע אחרי הלידה התעקשתי לשטוף ולנקות את הבית בכל המקומות שלא הצלחתי להגיע אליהם בהריון (מאחורי האסלה לדוגמא) חשבתי שמשכב לידה - האיסור על פעילות גופנית שישה שבועות אחרי הלידה הוא לא בשבילי, אז מה אם אני עדיין מדממת. עכשיו אני מבינה שזו הייתה טעות.

רק מדי פעם נזכרתי ושמתי לב לזה שהבטן הענקית חסרה, שאני רואה את כפות הרגליים שלי, שאני יכולה להתכופף למגירה התחתונה במקרר שהייתה מחוץ לתחום עבורי במשך כמה חודשים. להקלה של להסתובב עם עשר קילו פחות ובלי המשקולת מקדימה.

תוסיפו לזה הורמונים ותקבלו דכדוך של אחרי הלידה (לא דיכאון!). חשבתי לסגור את הבלוג. לא היה לי זמן לעדכן והרגשתי שאין לי שום דבר מעניין לספר - סדר היום שלי הורכב מלקום להניק ולחזור לישון. מנוטרלת, מקורקעת ומושבתת. אמרתי לעצמי שזה בלוג הריון שאמור להסתיים בלידה שאני צריכה לפרוש בשיא. שמחה ששכנעתם אותי להשאר :) .

הכותרות של חלק מהפוסטים בטיוטא מהם הורכב הפוסט הזה היו:

it's the end of the world as we know it

הנשים בוכות בלילה...

עד כדי כך היה חשוך, מדהים כמה מהר שוכחים.

עכשיו עדיין קשה אבל פחות (צמיגי, כמו הקשה של הביצה), הטירוף נעשה יותר נוח. אני עדיין לא מספיקה כלום, אבל אני כבר לא מצפה להספיק. התרגלתי. היא גדלה קצת ואוכלת יותר בכל פעם, המרווחים בין ההנקות גדלו, היא ישנה יותר בכל פעם. עכשיו יש לנו את השגרה שלנו.

לדעתי, אין שום דרך שבעולם להתכונן לטירוף הזה. תהיו מוכנות לכך שזה לא הולך להיות קל אבל זה עובר ומשתפר. כמו שאמרו ויגידו לכם עוד עשרות פעמים זה שווה הכל.

בהצלחה בנות !

משהו שגיליתי מאוחר יותר תמיכה לאימהות טריות (מגיעות לעזור)