משחקים באבא ואמא

אמילי ואני ישבנו על האוניברסיטה ושחקנו. היא מצליחה להחזיק מעמד הרבה מאוד זמן על הבטן והדיאלוגים המורכבים שלה עם עצמה במראה הם תענוג אמיתי. משעשעים במיוחד הם הרגעים בהם אני מופיע במראה ומבלבל אותה לחלוטין, כי בעוד שהיא לא יודעת שהיא משתקפת במראה, את הפנים שלי היא מכירה ויש חשד שמתגנב ותוהה למה אני נמצא גם עם התינוקת השנייה, שהיא אומנם חביבה והכל, אבל לא אמילי.
למרות שהאמון ביננו לא נשבר יש רגעים שבהם סתם נשבר לה. אז היא מתלוננת. היום לא הקשבתי לתלונות והמתנתי. היא התחילה לזוז במעגלים, נעה סביב עצמה וזה היה מגניב מאוד.
אלא שאז קרה משהו הרבה יותר מגניב, היא התהפכה.
אמא'לה בדיוק הגיעה לחדר אז שנינו ראינו את ההתהפכות הראשונה שלה וזה היה כל כך מרגש.
החלטתי לבדוק שוב את העניין ואחרי כמה דקות החזרתי אותה על הבטן והקשבנו לתלונות הרבות שלה ולבסוף - להתהפכות.
זה כל כך נפלא שהיא עושה את זה. לצפות בהתפתחות שלה, לראות איך היא משתנה ולומדת, היא שואבת את העולם סביבה ומגיבה אליו ואיך היא צדה אחרי העצמאות שלה בצעדים קטנים.
היום היה יום טוב, למרות העייפות של אמא'לה והעצבים שזה מביא לי לדעת שהיא מסתובבת מותשת.

ביום שישי, חגגנו לאמא של אמא'לה יום הולדת. לאחר מכן שחקנו משחק זיכרון יחד עם אחותה, אחיה והאחיין שלה (בן האחות). משחק הזיכרון הוא מתנה מהדודה משוויץ וזהו אותו המשחק שאמא'לה והאחים שלה שחקו בו כשהיו קטנים - אמא שלה שומרת על דברים טוב.כמו כל משחקי הקלפים מדובר במציאת זוגות של קלפים אלא שהשוויצרים סובלים מבעיות נפשיות קשות. לא מדובר בקלפים עם תמונות צבעניות מגניבות. לא, מדובר באוסף של צילומים מכוערים שלמשוויץ. אני לא מבין מה עבר בראשו של מי שבנה את המשחק הזה. ברור שהוא רצה לשפר את הזיכרון ובאותו הזמן ללמד את הילדים על שוויץ אבל למה עם הצילומים האיומים האלו? נשים מכוערות, אזורי מגורים מצולמים מגובה רב ונראים חסרי אסטטיקה, מקטע חלונות מבנינים משמימים ופסלים שהצבע (שלהם ולא של הקלף) התנדף לפני שנים. הנורא מכל הוא שהרבה מהזוגות זהים למעט פרט קטן. אשה מכוערת שפעם אחת לובשת כובע לבן ופעם אחרת כובע אדום. איש בתהלוכה הלובש מסכה לא מושקעת במיוחד ומכוערת מאוד שדומה למסכה מכוערת אחרת. זה פשוט איום ונורא.
החלטנו שאנחנו נבנה משחק זיכרון משלנו ובדרך חזרה הסברתי לאמא'לה על המשחקים השונים שקיימים. כאלו שהם לא סתם קלפי זיכרון אלא קלפים שיש להתאים בין תמונה למילה (פנים של ילד מחייך והמילה חיוך לדוגמה, או תמונה של בית והמילה בית). אמא'לה תהתה איך נשחק עם אמילי מבלי להרוס לה את הילדות ואת הביטחון העצמי והסברתי לה שפשוט משחקים יחד איתה, ולא האחד נגד השני. אני לא בטוח מה היו חילופי הדברים, אבל לשנינו עלתה תמונה זהה בה אנו עם ערימות של קלפים ביד ואמילי בוכה בתסכול בעוד אנחנו צוחקים עליה.
אנחנו הורים נוראיים.

אני גאה באמא'לה. בסבלנות שלה (הרבה יותר גבוהה משלי) וביכולת שלה לא לוותר ולהמשיך ללמד את אמילי ולהעקש איתה על השעות או על האוכל, לשבור בעדינות הרגלים שנלמדו במשך זמן רב כל כך (היא חיה רק 3 חודשים להזכירכם, כל שעה היא תקופת חיים שלמה... אני מדבר על אמילי כן, לא אמא'לה).
אני אוהב אותך.
את שתיכן.