משחקים באבא ואמא

סיימתי עכשיו לקרוא את הספר "לישון בלי לבכות" (ביקורת מפורטת בימים הקרובים (כן אני יודעת שאתם עדיין מחכים לביקורת על הלוחשת...)).

את הספר רכשתי לפני כמה שבועות ורק אתמול הצלחתי להתחיל לקרוא. קראתי המלצות על הספר בפורומים ובתגובות לבלוג (של "חודש אחריך").

אני ממליצה להריוניות בבלוג להתחיל לקרוא לפני הלידה ולא לחכות כמוני, כי אחרי הלידה אין זמן לכלום, בטח שלא בהתחלה.

אהבתי את הספר ואני בהחלט ממליצה עליו (כאמור, פוסט מפורט בקרוב).

אבל מה שהכי אהבתי בספר זה שלהרבה מהדברים שהיא ממליצה עליהם הגעתי בעצמי. אני, אמא חסרת ניסיון שהושלכה למים העמוקים וצפה בקושי חשבתי ועשיתי דברים - שהיא אמא מנוסה לארבעה שאספה המון חומר בנושא ממחקרים, מהאינטנרט ומקבוצת הניסוי שלה.

אני מאוד גאה בעצמי. בעצמנו.

אתמול הבנתי שאמילי כבר תיכף בת חצי שנה והצלחתי להניק ורק להניק (בקרוב נתחיל הרפתקאות מוצקים (כבר קניתי את הספר "טעמים ראשונים" שעושה רושם טוב מאוד)) והיא תינוקת מוצלחת וחייכנית.

עד עכשיו נמנעתי מלכתוב בבלוג איך אני עושה דברים כי הרגשתי שאני עושה הרבה טעויות ושאין לי זכות לתת עצות לאחרים כשאין לי באמת מושג מה אני עושה.

אבל כשאני מסתכלת על אמילי משחקת לבד על השטיח, מדברת אל הצעצועים שלה ומחייכת אלי כשקולטת שאני מסתכלת עליה, אני מרגישה שאנחנו בכל זאת עושים דברים נכון. ברור לי שגם לאמילי יש חלק בזה והחלטתי לחלוק איתה חצי חצי את התהילה (מכאן הכותרת לפוסט). אמילי היא לא תינוק מסוג מלאך (לפי הגדרת הלוחשת) שישן כל היום ומעסיק את עצמו מהיום הראשון (לא הייתי רוצה שתהיה כזו משעממת) אבל היא גם לא תינוק מהסוג המשוגע.

ימים ספורים אחרי הלידה באו לבקר אותנו זוג חברים שצחקו על זה שאנחנו רצים אליה עם כל פיפס שהיא משמיעה ואמרו שרואים שזו תינוקת ראשונה שלנו. אנשים אמרו לי שאנחנו מפנקים אותה כי בשלושת החודשים הראשונים היא הייתה רוב הזמן על הידיים. שלושת החודשים בהם לא הייתי מוכנה להכריח אותה לישון או להעיר אותה אחרי שנרדמה ורדפתי אחריה לאורך שעות היממה, באש ובמים (ככה זה נראה), גם אם זה אומר שנשארנו ערות עד הבוקר.

למרות שכל הזמן אמרו לי שבכי של תינוקות זה השפה שלהם, בכי אמר שהיא לא מרוצה ואם יש משהו שיכולתי לעשות כדי לשפר את מצב רוחה הייתי עושה אותו, גם אם זה אמר להיות המוצץ האנושי.

לקראת גיל שלושה חודשים, בדיוק כמו שהשעון של הטבע העלים את הבחילות בסביבות השבוע ה-12 להריון, נעלמו הגזים ויכולנו לראות שהיא מתחילה להבין יותר, החוקים קצת השתנו, התחלנו (אבאל'ה ואני) לנסות לכוון את השינה ההפוכה שלה אל שעות היום, להניח אותה לשחק באוניברסיטה לשחק לבד כל פעם ליותר לזמן.

עם החיזוקים שקיבלתי מלקרוא את הספר ולראות את אמילי עושה חשק לתינוק לחברים שבאים לבקר, שאומרים לנו שתינוקות אחרים לא כאלה מקסימים, אני אתחיל לכתוב כאן יותר איך אנחנו עושים דברים.

יצא קצת מבולבל והרבה ארוך אבל נראה לי שהעברתי את רוח הדברים :)