משחקים באבא ואמא

אמילי התעוררה והתחילה לבכות, משהו מציק לה. למזלנו צויידתי במרגיעים הלאומיים.

היא יונקת כבר 45 דקות, אני מקלידה ביד אחת אות אות בשקט (כל משפט לוקח שנים). הסלון חשוך ושקט (הטלויזיה כבויה) כדי שלא תחשוב שכבר בוקר, הימים שבהם הפכה בין יום ללילה היו מאוד מעייפים, אני לא רוצה לחזור לשם.

אני כל כך צמאה (אין לכם מושג כמה) ומסתכלת על בקבוק המים הריק שלידי. שוב לא הכנתי לי מים ללילה :(

(גם ביום אני מניקה ומסתכלת על בקבוקים ריקים (מים ישירות מהתמי 4 קרים לי מדי))

אפשר בהחלט להשוות לצמאון של יום כיפור.

 יובש זה כאן.

השבוע התחלנו לתת לה לאכול (אם בלאכול הכוונה היא ללבוש) מוצקים, כלומר אוכל שאינו אני. למרות שאומרים להתחיל עם ירקות "שלא יתרגלו למתוק" העדפנו להתחיל עם דברים טעימים דווקא, שיש יותר סיכוי שתהנה מהם ותדע שמוצקים זה כיף - היה מוזר לנו ולה, עד כה ניסינו בננה ואבוקדו (אולי פוסט מפורט אחר כך).

נראה שאנשים ממש לוקחים אישית ונעלבים (פוסט קודם) מזה שאנחנו לא רוצים לתת לה מרק עןף וירקות מבושלים במים (כרגע) - תחשבו על הצד החיובי, יש יותר בשבילכם.