משחקים באבא ואמא

כמה מילים על = שוב נושא שאני רוצה לכתוב עליו הרבה אבל נסתפק בכמה שורות

פוסט קצת לא ממוקד. אולי נסדר אותו בבוקר...

מגיל אפס אנחנו תמיד (עקביות זה חשוב) ניגשים אליה כשהיא בוכה, אני לא חושבת שזה פינוק, אם היא בוכה כנראה שמשהו מציק לה ואנחנו כאן כדי לעזור לה, גם אם סתם הרגישה לבד ורצתה לראות איפה אנחנו. לדעתי ככה היא יודעת שיש לה גב ושאנחנו שם בשבילה מה שיתן לה ביטחון.

אבל, דבר חשוב שלמדתי זה שכשהיא מתעוררת בלילה, לא ישר להכריז עליה כערה ולהרים אותה, לחכות דקה ולגלות שבאמת הרבה פעמים היא חוזרת לישון לבד.

חשוב לי גם שתראה שאני יוצאת מהבית וחוזרת, שתדע שכשאני יוצאת היא רואה שזה קורה ולא תחשוש ותחשוש פחות מזה שאני יכולה להעלם בכל רגע. אני יוצאת ונכנסת לחדר שתבין שאני הולכת וחוזרת (מי אמר קביעות האובייקט) או שאני יושבת ומשגיחה עליה בזווית שהיא לא יכולה לראות אותי.

עכשיו שאמילי ניידת יותר, זוחלת ונעמדת היא גם מתגלגלת ונופלת ומקבלת מכות מדברים, ברוב המקרים השטיח העבה בסלון בולם את הנפילה שלה אבל כשלא... אנחנו רואים שנפלה וסופרים בלב, אחד מיסיסיפי, שניים מיסיסיפי ומחכים לראות מה התגובה שלה, בגישה של אם אנחנו נעשה מזה עניין גם היא תעשה מזה עניין, בדרך היא ממשיכה כרגיל ורק אם היא לא, אנחנו ניגשים מרגיעים אותה (בלי היסטריה), מבלבלים אותה (תראי חתול).

לפעמים היא בוכה כשאנחנו לוקחים לה משהו מהיד (לדוגמא נייר), אז אנחנו לא מחזירים לה אותו כדי שתפסיק לבכות (אין להכנע לדרישות טרורסטית :) )אחרת תלמד שהבכי הזה עובד, אנחנו מתעלמים או משחקים איתה או נותנים לה משהו אחר במקום.

לעיתים גם כשמורידים אותה מהיידים ושמים אותה לשחק על השטיח והיא רוטנת בשנייה הראשונה אז נותנים לה לשחק במשהו והיא ממשיכה לשחק איתו לבד.