משחקים באבא ואמא

אני זוכרת איך בתחילת ההריון הסתכלתי על נשים בחודשים מתקדמים ממני ורציתי להיות שם, נשים מסביבי ילדו ואני הרגשתי שיש לנו עוד זמן. אחרי הלידה פתאום כל ההריון, החששות וההרהורים נארזו ותוייקו באיזור מרוחק במוח (היו נמחקים אם לא היה בלוג) וכל פינה בראש הוקדשה למחשבות על אמילי ולטיפול בה.

כשהייתה כל כך קטנה (עכשיו היא קטנה אבל פחות) הסתכלתי על תינוקות של אחרים והם נראו לי ע-נ-קיים והדברים שהם ידעו לעשות - וואו, איך הרימו את הראש והחזה, התהפכו, איך שהם יושבים יציב...

חשבתי - מה, גם היא תדע בקרוב לעשות את כל הדברים האלה? זה נראה לי כל כך רחוק.

כמה התלהבנו מכל דבר שלמדה ויומיים אחר כך כבר נראה לנו כאילו היא עושה את זה כבר המון זמן ואנחנו עוברים להתלהבות מהדבר החדש הבא שהיא לומדת.

עכשיו, היא כבר זוחלת (החתולים נמלטים), יושבת, עומדת ומתקדמת כשהיא מחזיקה בדברים, אוכלת מוצקים (פחות לובשת אותם) ובעיקר מדהימה וכל מה שאכתוב לא יתחיל לתאר עד כמה.

אנחנו בעתיד !

:)

גוגל אומר (ואפילו לא שאלתי) ששמונה חודשים זה 243.5 ימים