אתמול היה קשה המון המון נסיעות עוד יותר מבדרך כלל כולל נסיעה כמעט עד הבית ואז חזרה לנקודת המוצא, זה כל כך קשה להיות כל כך קרובה ולהתרחק - אני חושבת שגמעתי יותר משלוש מאות ק"מ. חזרתי הבייתה רצוצה לחלוטין אמילי כבר ישנה במיטה, אבאל'ה הרדים אותה.
היום הייתי אמורה לנסוע בצהריים לאירוע משפחתי של אחד הבוסים אבל העייפות הכריעה אותי, ברגע האחרון התקשרתי להגיד שאני לא אשרוד את הנסיעה לירושליים וחזרה. עכשיו אני ממש מתחרטת על זה שלא הכרחתי את עצמי לצאת, אני אורחת פעם-פעמיים בשבוע בעבודה וחשוב היה שאהיה שם לפגוש את כולם בנסיבות חברתיות ולא רק עבודתיות. אוף. נמאס לי מהעייפות הזו, אין לי כוח לעשות דברים שאני לא ממש ממש חייבת. אני לא מצליחה לצאת מהסחרור הזה של להתעייף ולרצות לישון כל הזמן.
אמילי הפתיעה ונרדמה באחת עשרה בבוקר, ככה סתם באמצע היום (בדרך כלל היא מחכה שאצא ללימודים/עבודה) חיכיתי כמה דקות לראות שזה אמיתי והיא לא מתעוררת וזינקתי למיטה. אחרי לא יודעת כמה זמן, מוסיקה (אם אפשר לקרוא לזה ככה) מהשכנים העירה אותי, איך זעמתי, זה הרתיח אותי, ירדו לי דמעות של תסכול וכעס.
החלק הנאור וההגיוני במוח שלי עוד לא התעורר, רציתי לפתוח את החלון ולצרוח לעולם שששקקקטטט!
לאתר את מקור הרעש ולהרוג את מי שאחראי לזה, והתכוונתי לזה, להרוג במובן הכי עקוב מדם של המילה, לדקור אותם בסכין שוב ושוב, רציתי לנפץ את הרדיו לשפוך דלק מסביב ולהצית.
הוצאתי את עצמי מהמיטה אל הסלון (הרעש לא העיר את אמילי, עוד לא החלטתי אם זה טוב או רע) ובכיתי לאבאל'ה (שמנסה לעבוד מהבית), הוא ירד אל השכנים והפסיק את זה בדרכים קצת יותר תרבותיות ממה שאני תכננתי במצבי הזועם
כמה דקות אח"כ אמילי התעוררה ואז גם אני.
מנסה שלא לחכות לסופשבוע כדי לא להתאכזב שוב.
עוד מעט אני צריכה לצאת למשמרת ערב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: