משחקים באבא ואמא

לאט אבל בטוח, אני עוברת על רשימת המטלות ומסנת עליהן וי (זה לא דימוי או משהו,באמת יש לי פנקס).

שלשום היה קשה עוד יותר ממה שחשבתי, שעתיים פקק עומד בדרך לעבודה, כמובן שאחרתי למרות שיצאתי מוקדם, שעתיים בהם חשבתי בזעף שאי אפשר שכל הדברים יהיו רחוקים מאיתנו, כמה כיף לאנשים שקמים בבוקר והולכים ברגל לעבודה, הורים או מה שזה לא יהיה. אחרי העבודה נסעתי ללקוחה. היה מצויין* ואז חזרתי לעבודה לסיים דברים שהתחלתי, בגלל שאני נמצאת שם מעט יחסית יש לי הרבה יותר עבודה להספיק בכל משמרת. חזרתי הביתה רק בחצות, עייפה (בלשון המעטה) אך מרוצה מכל מה שהצלחתי לעשות. כמובן שהיא מצידה נרדמה בלעדי בשמונה.

לידיעתכם, אני רוקחת תמונה חדשה לכותרת :)

אמילי הכובשת ממשיכה לגדול בכל יום, רק שאנחנו מבינים ושמים לב לזה רק מדי פעם, היא משעשעת את עצמה (כמוני) ומשחקת בלקחת תיק צעצועים קטן על הגב ולהסתובב איתו, מרוצה מעצמה כשהיא מצליחה להכניס את הכדור/משולש/ריבוע לכלי עם חורים מתאימים. יש אפשרות להוציא אותם מהצד והיא גילתה שיותר קל גם להכניס אותם משם, הרי המטרה זה שיהיו בפנים, לא?

בסך הכל אמילי מאוד סובלנית (מגיע לה איזה תואר כבוד על זה) ומקבלת בהבנה המון דברים, עוברת מיד ליד ואפילו נהנת מזה. אבל, כשלוקחים לה משהו שהיא ממש רוצה מהיד, אם לדוגמא גם אנחנו רוצים לדבר בטלפון הנייד שלנו, היא בוכה כשלוקחים לה אותו. בכי סוף העולם, עצב תהומי - אני לא כותבת את זה בציניות, או צוחקת עליה, אני יודעת שהיא לא עושה מניפולציות ולא בוכה כדי לקבל את זה, היא באמת לא מבינה למה אנחנו לוקחים לה את זה, למה היא לא יכולה להמשיך לשחק. למרות שזה קשה, אנחנו לא נכנעים ולא מחזירים כי אז מתישהו היא תבין את ההשפעה של הבכי ותשתמש בו. אנחנו כן מסבירים שזה גם שלנו (או למה אסור דברים) ונותנים לה משהו אחר במקום.

הדיבורים שלה כל כך חמודים. היא מסבירה עכשיו משהו לנעל של אבאל'ה - שיחה ארוכה ומרתקת. אני רוצה כבר להבין אותה!

במסגרת הרהורי אמילי-בת-שנה חשבתי על זה שלמזלי אבאל'ה נמצא איתנו יחסית הרבה ויותר מזה, נשאר איתה ומאפשר לי לצאת לעבודה/לימודים כך שהוא מבין ויודע כמה זה מתיש כל הזמן להשגיח ושהיא אפשר להספיק כלום כשנמצאים איתה (ברור שיש אנשים שמצליחים לעשות דברים, הלוואי שידענו איך).

אני יודעת שבעלים שעובדים מהבוקר עד הערב חוזרים הביתה ומופתעים עד כועסים לגלות שהבית מבולגן ושיש כלים בכיור, חושבים לעצמם - איך היא לא עשתה כלום, כל היום היא התבטלה עם התינוק בבית, מה היא כל כך עייפה אני זה שעובד כל היום (לקרוא בטון גברי נרגן).

נראה לי ששפכתי מספיק מחשבות :)

יום טוב לכולם

* אם אתם סקרנים,לדעת מה לעזאזל אני עושה? שלחו לי דוא"ל מתעניין.

לפעמים אני תוהה למה אני מתעקשת להחזיק בפיסת פרטיות, הרי הבלוג כבר מזמן לא סודי. ואפשר עם קצת רצון במרחק של שני קישורים מכאן לדעת מי אנחנו.