משחקים באבא ואמא

אתמול היה קשה המון המון נסיעות עוד יותר מבדרך כלל כולל נסיעה כמעט עד הבית ואז חזרה לנקודת המוצא, זה כל כך קשה להיות כל כך קרובה ולהתרחק - אני חושבת שגמעתי יותר משלוש מאות ק"מ. חזרתי הבייתה רצוצה לחלוטין אמילי כבר ישנה במיטה, אבאל'ה הרדים אותה.

היום הייתי אמורה לנסוע בצהריים לאירוע משפחתי של אחד הבוסים אבל העייפות הכריעה אותי, ברגע האחרון התקשרתי להגיד שאני לא אשרוד את הנסיעה לירושליים וחזרה. עכשיו אני ממש מתחרטת על זה שלא הכרחתי את עצמי לצאת, אני אורחת פעם-פעמיים בשבוע בעבודה וחשוב היה שאהיה שם לפגוש את כולם בנסיבות חברתיות ולא רק עבודתיות. אוף. נמאס לי מהעייפות הזו, אין לי כוח לעשות דברים שאני לא ממש ממש חייבת. אני לא מצליחה לצאת מהסחרור הזה של להתעייף ולרצות לישון כל הזמן.

אמילי הפתיעה ונרדמה באחת עשרה בבוקר, ככה סתם באמצע היום (בדרך כלל היא מחכה שאצא ללימודים/עבודה) חיכיתי כמה דקות לראות שזה אמיתי והיא לא מתעוררת וזינקתי למיטה. אחרי לא יודעת כמה זמן, מוסיקה (אם אפשר לקרוא לזה ככה) מהשכנים העירה אותי, איך זעמתי, זה הרתיח אותי, ירדו לי דמעות של תסכול וכעס.

החלק הנאור וההגיוני במוח שלי עוד לא התעורר, רציתי לפתוח את החלון ולצרוח לעולם שששקקקטטט!

לאתר את מקור הרעש ולהרוג את מי שאחראי לזה, והתכוונתי לזה, להרוג במובן הכי עקוב מדם של המילה, לדקור אותם בסכין שוב ושוב, רציתי לנפץ את הרדיו לשפוך דלק מסביב ולהצית.

הוצאתי את עצמי מהמיטה אל הסלון (הרעש לא העיר את אמילי, עוד לא החלטתי אם זה טוב או רע) ובכיתי לאבאל'ה (שמנסה לעבוד מהבית), הוא ירד אל השכנים והפסיק את זה בדרכים קצת יותר תרבותיות ממה שאני תכננתי במצבי הזועם

כמה דקות אח"כ אמילי התעוררה ואז גם אני.

מנסה שלא לחכות לסופשבוע כדי לא להתאכזב שוב.

עוד מעט אני צריכה לצאת למשמרת ערב.

לפני כתשעה חודשים, זמן מה לפני לידתה של אמילי, פנו אלינו ממגזין הורים וילדים ולאחר מספר שיחות איתם הוחלט לעשות מנוי על העיתון מתוך הבנה שמדובר במגזין ייעודי שייטיב איתנו גם לקראת הלידה וגם במהלך החודשים הראשונים.
אחרי קבלת הגיליון הראשון, לא מצאנו מאמרים שיכלו לעזור לנו, רובם פנו להורים לילדים בני כמה שנים אך אמרנו לעצמנו - זה גיליון אחד, נראה מה עוד יש להם, הרי הבטיחו שיש כתבות שיפנו אלינו לא?

בינתיים החלו הטלפונים. תרצו להמליץ עלינו? שאלו אותנו אנשי המכירות בשעות הבוקר המוקדמות? אמרנו שלא וחשבנו שזה נגמר.
החודש השני הגיע ושוב אין כתבות שיש לנו עניין בהם אלא שכעת, שצלצלנו אליהם גילינו שאי אפשר לבטל את המנוי אלא רק שבועיים אחרי שעשינו אותו.
כשל לוגי ראשון - איך אפשר להחליט לבטל מנוי כאשר את הסחורה קבלנו רק חודש לאחר מכן?

כמובן שלצד המנוי קבלנו מספר "שוברים" למתנה, אותם לא נצלנו - מדוע אני אומר זאת? כדי להבהיר שלא נצלנו הטבות מיוחדות שהיינו אמורים לקבל - דבר שלא מנע מהמשך הייסורים מלהתקיים.

החודשים ממשיכים לעבור, העיתונים עדיין מכילים חומרים שאינם רלוונטיים לנו. השיחות אל החברה לא עוזרות והנורא מכל הוא שאחרי הלידה המשיכו הנציגים לצלצל, דקות ספורות אחרי שהיינו מצליחים להרדם, אם בכלל, שכן אמילי עדיין לא ישנה שינה רצופה.
לא עזרו הבקשות החוזרות והנשנות שלא לצלצל אלינו.

עד שצעקתי כמובן.
מסיבה שאינה ברורה לי, כאשר צועקים וכועסים - רק אז מקבלים שירות. אחר כך מתפלאים נותני שירותים למיניהם, מדוע הלקוחות כועסים.

בפעם האחרונה שצלצלתי אמרו שאי אפשר לבטל, אמא'לה דברה איתם והגיעו לפשרה שבינתיים נקפיא את המנוי.
זה היה בחודש שעבר, נחשו מה מצאתי בתיבת הדואר היום?
נכון מאוד - עוד ירחון.
אגב, העובדה שהיא בתא הדואר היתה בעיה שציינו מספר פעמים גם כן. למה?
כי החברה מבטיחה שירות שליחים, אך השליחים מניחים את העיתון בתיבת הדואר ולא על יד הדלת - בשביל מה משלמים על שליח אם שירות הדואר היה עושה את אותה העבודה בפחות כסף?

צלצלנו שוב היום, הסברנו את הבעיות ונציגת החברה לא הבינה מדוע אנחנו כועסים אלא רק שאנחנו כועסים.
עברתי על רשימת הבעיות שוב - שקרו לנו ואין כתבות רלוונטיות לגילה של אמילי (ולא לסוף ההריון בו היינו) המשיכו לצלצל למרות שבקשנו להפסיק, שירות הלקוחות איום ונורא, בקשנו להקפיא ולא הקפיאו.
הנציגה כן הבינה את כל הדברים בפעם הראשונה אלא שהיא באמת לא הבינה למה אני כועס מהדברים הללו.

התשובה הסופית שלה היא שאי אפשר לבטל את המנוי.
בינתיים אנחנו ממתינים לאחראית שלה שאמורה לחזור בתוך יומיים וכבר הוזהרתי שהיא לא יכולה לעשות דבר ואיש בחברה לא יכול לבטל את המנוי.
אני מסיק שאין מנהל לחברה והיא פועלת ומופעלת ע"י נציגי השירות ובתי דפוס, אחרת קשה לי להבין את האמירה הזו שאיש בחברה לא יכול לבטל את המנוי.

בשורה התחתונה - חבל לעשות מנוי לעיתון. חבל על הכסף, הטרחה והזמן.
אם אתם שוקלים לרכוש מנוי למגזין הורים וילדים  - אל תעשו זאת לעצמכם

קיבלתי מכתב רשום מביטוח לאומי שאומר: "מאחר ולא נענית לפניתנו להשלמת פרטים" בלה בלה... "תביעתך לקצבת ילדים בגין הילדה... נדחתה".

אידיוטים.

כבר שלחתי להם את כל מה שביקשו. הם אפילו העבירו לי מענק לידה לחשבון, אז הם יודעים שהיא נולדה ויש להם את פרטי חשבון הבנק, אז למה לטרטר אותי?

שיחנקו.

כתבתי להם מכתב רשום חזרה וקינחתי במשפט:

"אם חסרים פרטים נוספים יהיה עליכם להודיע לי מה הם מכיוון שאיני מסוגלת לקרוא מחשבות".

כל כך לא בא לי לנסוע לשם.

פו"ץ תצא כשתרצה (נראה שנוח לה בפנים).

תאמינו לי שאין מישהו בעולם (חוץ מהוא אולי) שרוצה יותר ממני לפגוש אותה כבר...

אבל זה שאנשים סביבי לחוצים ומלחיצים שאלד כבר מטריף אותי -

לאן הם ממהרים? להם קשה? יש להם דברים לעשות וזה שעוד לא ילדתי מעכב אותם?

עד אז אני מבקשת להפסיק לכתוב דברים כמו "נו - שתצא כבר" (אני לא כועסת - אני יודעת שאתם מחכים כמוני :)) - אבל יש לי מספיק מזה באופליין (כלומר בע"פ מחוץ לאינטרט).

אם אני יכולה להמשיך להתמודד עם המשקל, עם זה שכואב הגב, כפות הרגליים, הברכיים, עם הבצקות, עם הלא-לישון כמו שצריך וכל שאר תופעות חוסר נוחות של הריון - אז גם אחרים יכולים להתאזר בסבלנות.

מצידו השני של המתרס יש את האנשים שמצפים שאתאפק עוד -

מישהו שנוסע לשבוע לאילת וביקש שאחכה - הוא בסדר בראש?! כמעט נסעתי להרוג אותו.

גם המהמרים על נובמבר מתבקשים שלא להקשר יותר מדי לתאריך שלהם ולשמוח בשבילי אם זה יהיה קודם (היי צביץ, אקס, פינקי :) )

קשה לי עם הציפייה, עם העובדה שזה יכול לקרות כל רגע עכשיו. עם להשאר בבית ולא לעבוד.

אני חושבת להכריז על תל"מ (תאריך לידה משוער) חדש ורחוק ושאף אחד לא ידבר איתי על לידה לפניו.

אנחנו רואים את קו הסיום - אבל נדמה שהוא מתרחק כל זמן...

אני לא אוהבת את הטון והתוכן של הפוסט הזה - תלונתי ומעצבן לטעמי - אבל אתם מבינים אותי, נכון?

(רמז, התשובה הנכונה היא כן :) )