משחקים באבא ואמא

היי

כל הרשתות החברתיות מסביב מסיחות את דעתי כשאני בדרך ללעדכן כאן... (התירוץ הרשמי).

אנחנו בסדר גמור, ביום שישי שעבר היה לי יומולדת, מדי שנה המסיבה היא טיזר לאיזה חברים מוצלחים ומעניינים יש לנו וכמה מעט מדי אנחנו פוגשים אותם. 

אתמול נחטפתי על ידי חברות טובות לראות את ההארי פוטר החדש היה כיף. (הסרט אגב, 7.6 בסולם שלי).

אבאל'ה דאג לי לעוגת יומולדת שווה ביותר ואמילי (גם אני, לא לדאוג) חיסלה את הדמויות שהיו עליה במהלך השבוע: 
"אמא, אפשר לאכול את הראש של אבא?"

אמילי בסדר גמור, היא עכשיו בקיטנה עם הגננות של הצהרון, בדיוק באותו המקום של הגן ועם הרבה מהילדים המוכרים אז המעבר היה חלק והיא אפילו פגשה חברה חדשה, כיף לראות אותן משחקות יחד (לפעמים אצלנו, לפעמים אצלה) :)

אם כבר מדברים על (השימוש ב"אפרופו" כבר הוצא מחוץ לחוק, נכון?) חברה חדשה...

אמילי מאשימה בהתמדה את "חברה שלה רוח רפאים" בכל מיני דברים שקורים בבית, היא שפכה את החלב של הקורנפלקס וכו'

לפני כמה ימים אבאל'ה נכנס לחדר שלה וראה אותה מציירת במקום שאנחנו מעדיפים שלא (הקבועים כאן כבר יודעים שיש מקומות שמותר),
שאל אותה "מה את עושה?"
היא ענתה מיד "זאת לא אני, זאת חברה שלי רוחות רפאים" 

אבאל'ה המשיך בהצגת הראיות "את מחזיקה את הצבע ביד!"

והיא ענתה מיד "לקחתי לה!"

מבריק. 

:]

(פסססטטט... אבאל'ה, תקן אותי אם לא דייקתי...)

עברו כבר למעלה משעתיים אז כבר קצת נרגענו. אני משערת שיקח לנו עוד כמה ימים להתרגל.

אבאל'ה ואני ישבנו בסלון, אמילי הייתה בחדר שלה, אנחנו משגיחים עליה המון, אבל פשוט אי אפשר להשגיח עליהם *כל* הזמן. אנחנו תמיד קופצים לכל פיפס שלה, היינו כבר מותשים והשעה הייתה ממש מאוחרת.
היא ראתה סרט (צעצוע של סיפור 2) ומלמלה משהו על זה שהיא עושה שיער של דרדסית - לא התרגשנו.
ואז היא קראה לנו לראות, אבאל'ה הגיע לחדר שלה, אני עדיין ישבתי בסלון (הפציעה בברך הפכה אותי לקצת פחות קופצנית...) ושמעתי את אבאל'ה צועק - "לאאאאאא! למה עשית את זה! אמילייייי!!!" מהטון שלו הייתי בטוחה שהיא ריסקה את המחשב שבו ראתה את הסרט, שפכה עליו שוקו או משהו.
צלעתי לחדר ולקח לי כמה שניות להבין מה לא בסדר, אמילי שנבהלה מהצעקה של אבאל'ה בכתה על הכתף שלו כשחיבק אותה, על המיטה היו מונחות המספריים (אל תתחילו איתי) ועל הרצפה היה המון המון שיער.
הרגשתי שהעיניים שלי מזדגגות "זה רק שיער" הרגיע אותי, אבל הוא היה נסער לא פחות, חיבקתי את אמילי חזק חזק. התעצבנתי על הפציעה בברך שמקרקעת אותי, על זה שלא באנו ישר לראות מה זה "שיער של דרדסית" (קצר מקדימה) חשבתי שהיא סתם מתעסקת איתו. אני חושבת שהיא הייתה גאה בעצמה לפני שאבאל'ה נכנס והזדעזע.
הבכי וההלם היה לא רק בגלל השיער, אלא הקלות שבה יכלה לעשות לעצמה נזק אמיתי, לחתוך את קצה האוזן, אצבע או אני לא יודעת מה. (מי שיכתוב לי משהו חינוכי בתגובות ינודה לעד מהבלוג אנחנו מרגישים עם זה זוועה גם ככה).

הנזק: נתחיל מזה שממש מאחורה היא השאירה ארוך (כאמור כמו דרדסית)... הפוני קצר (קצת מעבר לעיניים) והיא המשיכה עם החיתוך עד אחרי האוזניים - בשני הצדדים. זה נראה כמו משהו שאולי היה אופנתי לכדורגלן באייטיז, אבל היא חמוד ושלנו אז אנחנו עדיין אוהבים אותה.
בסך הכל היא עשתה עבודה לא רעה... אין קרחות או משהו, רק מדי פעם הסתכלנו עליה ואז אחד על השניה במבט שלא מאמין שהיא באמת עשתה את זה. אררררגגגגג... אוף. לשיער לוקח כל כך הרבה זמן לגדול חזרה :/
בכל אופן שנינו מסכימים לא לגעת בזה ולא לישר.

אנחנו די בטוחים שהבהרנו לה (יותר מדי פעמים ובדיעבד מדי) שצריך לשאול אותנו לפני, ולא לעשות דברים כאלה לבד !!!

בטח זה יהיה הקש שישבור את גב הגננת והיא תדאג שיחרימו לנו אותה...

אתם חייבים להבין - אמילי מעולם לא סופרה. היא כמעט בת שלוש וחצי, עד גיל שנה בקושי היה לה שיער, אנחנו אוהבים את השיער שלה, הוא רך ונעים. כמה אנשים מהמשפחה המעיקה מסביב הציקו לנו שצריך לגלח אותה, כדי שיגדל לה שיער מלא ובלה בלה ואנחנו סירבנו בתוקף, אין סיכוי שבעולם שנעשה לה את זה.
ממש לא תיארנו לעצמנו שככה תהיה התספורת הראשונה שלה.

אני לא יודעת אם אני רוצה להעלות תמונות... יש לי הרגשה שיש בקהל כמה חברה שיפוטיים שאין לי כוח אליהם כרגע.

יש בנו חלק קטן, איזה 8 אחוז או פחות, שקצת גאה בעצמאות הזו של המורדת הקטנה, שבגיל ההתבגרות תקשור את שנינו בתוך ארון, תאכיל אותנו בעירוי בוריד ותחזיק אותנו רק בשביל האשראי שלנו, שבעתיד לא יהיה כרטיס אלא יחוייב בקריאת הרשתית או משהו.

מסתבר שהיא לא הראשונה ובטח לא האחרונה, לילדים יש משהו עם לגזור לעצמם את השיער. צרת רבים נחמת טיפשים וכאלה - אפילו מצאתי אתר שאפילו מסביר איך לחפות על קרחות עם שיער ארוך ממקומות אחרים.

קישור לפוסט עם תמונות של התספורת.