משחקים באבא ואמא

נתחיל בעדכון על מצב החתולה שמאושפזת, הוטרינר עדכן הבוקר בשיחת טלפון שמצבה קצת קצת (קצת) משתפר. עדיין מחזיקים אצבעות. 

אני רוצה שהיא תחזור הביתה, אבל אני מבינה שהיא חייבת לנוח בהשגחה בתנאי אישפוז.

ועדכונים מסוג אחר... אנחנו גרים בחולון. בזמן האזעקה הראשונה בת"א ביום חמישי הייתי ברכב עם אמילי ואיווה בדרך לאסוף את אבאל'ה מהעבודה שלו, שמעתי את האזעקה (אמילי לא שמעה) החסרתי פעימה עצרתי עד שתיגמר האזעקה שמעתי בום רחוק ואז המשכתי לנהוג בזהירות, רק להגיע כבר לאבאל'ה. עכשיו אני מבינה שהייתי אמורה לחכות עוד 10 דקות (מחוץ לרכב!) למקרה שזה לא טיל בודד אלא מטח.

נסיתי להתקשר אליו אבל לא הצלחתי חשבתי שזה בגלל שאולי הוא בדיוק מנסה להתקשר אלי, מה שקורה לפעמים, אבל זה היה בגלל עומס על הרשתות, קיבלתי ממנו הודעת טקסט על אזעקה בת"א... שמתי לב, החזרתי הודעה קצרה של נוהגת שיבין שתיכף אנחנו שם.

למרות ששמרתי על קור רוח האזעקה ומהבום (החלש) כשהגענו ביקשתי מאבאל'ה לנהוג חזרה כי אני צריכה להתאפס. אני חושבת שזה שהילדות היו איתי בהחלט הוסיף, זו המון אחריות.

אמרתי לאבאל'ה שכנראה שאני ממש אוהבת אותו אם המשכתי לנסוע לכיוון הבלאגן במקום לעשות פרסה.

ביום שישי בצהריים חברה של אמילי בדיוק הגיעה להיות איתה כשנשמע בום מרוחק, אחותה התקשרה מבוהלת לאבאל'ה כי אמא שלה עוד לא חזרה ודקות לאחר מכן אמא שלה דפקה בדלת לחוצה ולקחה אותה הביתה. נראה לי שאם המצב היה הפוך ואמילי היתה אצלם גם אני הייתי מעדיפה שתהיה לידי.

אמילי לא הבינה מה קורה ולאן נעלמה פתאום החברה, אבאל'ה הסביר לה, על האזעקות והטילים, בערב אמילי הודיעה שנגמרו הטילים ואם אפשר שהחברה תחזור... אגב, בשישי בלילה השארתי את אבאל'ה עם חלב שאוב והילדות ונסעתי ליומולדת של חברה בפאב בדרום ת"א :)

אתמול היתה כאן אזעקה בפעם הראשונה, בזמן שהיינו בארוחה עם חברים בהוד השרון. הבוקר האזעקה כאן הכניסה את איווה ואותי לחדר האמבטיה, זה בית ישן אין כאן ממ"ד, וזה חדר פנימי עם הכי פחות קירות חיצוניים וחלון קטנצ'יק.

<עדכון> לירוי, שגרה באיזור שדרות ומתורגלת יותר מאיתנו בנוהל אזעקות, אומרת שבפירוש אמרו שחדר אמבטיה לא טוב כחדר מוגן, בגלל חרסינות ודברים שיכולים לעוף, טוב לדעת... <סוף עדכון>

שלחתי הודעה מרגיעה לאבאל'ה, אח"כ שלחתי הודעה למורה של אמילי, שאם אמילי לחוצה ורוצה הביתה אני אגיע לקחת אותה למרות שלא נראה לי שזה יקרה, היא החזירה לי הודעה שהכל בסדר. אני יודעת שהיא בידיים טובות ומאוד סומכת עליהם, שירגיעו אותה אם צריך.

אני מרגישה צורך להוסיף תודה לעמיר פרץ שהתעקש על כיפת ברזל, הציל חיים וגורם לנו להרגיש הרבה יותר בטוחים ולפי מה ש"היי זו שלי" כתבה בפייסבוק מאפשר לממשלה לעשות החלטות שפויות יותר.

חושבת איזה תמונה להוסיף לפוסט...

אתמול במפגש החברים, שישה זוגות אני חושבת, היו הרבה ילדים והמון תינוקות, היה משעשע לראות את התינוקות על הברכיים וזה מאוד הזכיר לי את התמונה הזו

למרות שאולי זה נראה שכן, אני דווקא לא כל כך אוהבת להשוויץ באמילי בבלוג (מותר להתחיל פסקה בלמרות?).

אני לא אוהבת את התחרות של מתי התחילו מה והיא מוצלחת מאוד בעיני לא משנה מה אחרים עושים או לא עושים, אבל לפעמים אני פשוט חייבת, זה גדול ממני.

בשבוע שעבר אמילי שאלה אותי:
"אמא, איפה זה לאיבוד?"
נפלה לי הלסת, זה היה כל כך חמוד, משהו שלא הייתי חושבת עליו בעצמי (כמו כשהודיעה לנו על תפוח אדמה "זה לא תפוח!"), כשלא מוצאים דברים אנחנו מן הסתם, כמו כולם אומרים שהוא הלך לאיבוד ולא חושבים על זה יותר מדי, אמילי כנראה החליטה שהיא מתגעגעת לחפצים האבודים ורצתה להשיב אותם משם.
חמווווווודדדדד !!!

אגב, אני די בטוחה שאיבוד זה הבית של ההורים של אבאל'ה - היא נוסעת לשם מצויידת וחוזרת בגופיה וחיתול (אני כמובן מגזימה).

יום טוב לכם.

אבודים, סדרה שהתחילה טוב, ועבר לה.