משחקים באבא ואמא

איווה קצת מנוזלת (לא אופייני לה) דוחפת אצבעות לפה ומתלוננת ״אההההההה״ אנחנו חושדים שזה שיניים ושמים לה טי-ג׳ל.

אז שמח כאן בלילות.

בהמשך לפוסט הקודם - בסופשבוע אבאל׳ה חטף את אמילי ואיווה והם הסתובבו והסתובבו מהבוקר עד הערב ואני התנפלתי על המחשב והתקדמתי המון בפרויקט שתסכל אותי. הייתי צריכה את זה.

בשלישי שעבר האלמנה-השחורה באה לבקר ולעזור, נראה לי שהצלחתי להרשים ברמת הבלאגן והקושי (לא סגרתי טוב את הרכב ומישהו, שיחנק, גנב לי את הפאנל לרדיו (מה יש לו לעשות עם זה :( ) ורוקן את התא כפפות, חסרים שני זוגות משקפי שמש ואני לא זוכרת מה עוד היה שם. אני שונאת אנשים).

אבאל׳ה חזר מאוחר ואיווה היתה אקסטרה רטנונית ופינוקית (למחרת הקיאה הרבה אז זה בגלל שלא הרגישה טוב) אבל הצלחנו להכין סלט גדול והזמן עבר יותר מהר - תודה!

יש כמה סדרות פוסט אפוקליפטיות שאנחנו צופים בהן, המתים המהלכים, רבולושיין (רק אני רואה) ועם כל הסכנות שם בעולם (זומבים לדוגמא) מוצא חן בעיני שילדים שם מתרוצצים חופשי ולא צריך להיזהר מרכבים.

מפרסמת וניגשת לטיוטא לראות עם אני יכולה לאוורר ולשחרר פוסטים חשובים שמחכים שם וכבר התייאשו ולא מאמינים שיפורסמו אי פעם.

הצלחתי להגיע למחשב, יש הרבה דברים שאני רוצה לכתוב, אני לא יודעת מאיפה להתחיל... 

איווה משחקת סביבי, אבאל'ה אמור לחזור בקרוב, יש לי רשימה של דברים שאני צריכה לעשות כשיגיע, כאלה שלוקחים לי דקות בלי איווה ושעות כשהיא עלי.

לקח לי עשר דקות להקליד את שני המשפטים האלה :-/

באופן כללי יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה לעשות ולא מצליחה. חלקם ממש חשובים ודחופים, לדוגמא: שיננית (קבעתי תור והתארגנתי והכל והתקשרו לבטל כי היא חולה), להצטלם לרישיון נהיגה (נדחה כבר למעלה משנה)... חלק שטותיים ולא חשובים בכלל. 

רוב הדברים שאני כן עושה מתחלקים לעשרות (לא הגזמתי...) תתי שלבים, לדוגמא: יום אחד אני קונה את מה שצריך, יום אחר אני מחברת, יום אחר אני צובעת וכו ומתקדמת לאט לאט (אם בכלל) 

במקום פוסט אמיתי נעשה עוד פוסט של ראשי פרקים עם נושאים שהייתי רוצה לכתוב עליהם

מסגרת/בייביסיטר/מטפלת

כרגע אנחנו איכשהו מתמרנים, כשאני יוצאת לשלוש משמרות מסכנות בעבודה שמחוץ לבית, איווה (ואמילי אחה"צ) נמצאות עם אמא שלי או עם אבאל'ה, היתה לנו בייביסיטרית די מוצלחת לבוקר בשבוע אבל היא מצאה עבודה אמיתית (עם אמילי משכנו ככה עד כמעט גיל שנתיים). 

אז אנחנו מחפשים, ובמחפשים אני מתכוונת שאני מתלוננת ומקוה שמרי פופינס תצלצל בפעמון הדלת  (הוא מנותק, אבל הכלבים ינבחו אז נדע שהגיעה)

אגב, צפיתי בסרט עם אמילי והיא אומרת די יפה סופרקליפרגייליסטיקאקספילדושס :)

זה שאנחנו לא סגורים על לכמה שעות נצטרך מטפלת מן הסתם מקשה עלינו את החיפוש.

מאיזה גיל לדעתכם תינוקות/פעוטות צריכים חברה של ילדים אחרים?

פוסט המלצות/תובנות/הפקות לקחים

דברים שלמדנו מגידול אמילי ועשינו שונה עם איווה וטוב שכך... 

פוסט על דברים שלא הבנתי עד שאמילי נולדה.

פוסט על תופעת הסדר

סדר זה משהו שלא בא לי בטבעיות, אני מזהה סדר, אני פחות רואה בלאגן. מרגיז אותי שאני צריכה לקנות שוב משהו שאני יודעת שיש לי כי אין לי מושג איפה זה. אז אני חוקרת את תופעת הסדר - המסקנות העיקריות שלי עד כה הן:
נראה מסודר ומסודר זה לא אותו הדבר

החוק הראשון של הסדר (על פי החברה זאני ובכלל) הן שלחפצים צריך להיות מקום, אז בשלב ראשון ארגנתי קופסאות ומגירות ועכשיו צריך שהחפצים גם יגיעו אליהם.
 

נראה שנגמר לי הזמן מחשב. 

רשימת הפוסטים שאני לא מגיעה ללהקליד ולפרסם:
(חלקם הותחלו ובטיוטא ואחרים בטח לא יגיעו ללהתפרסם בכלל) 

* פוסט על הלידה 2.0 (הצד שלו כבר פורסם). הדחקה זה יופי של דבר. זה משהו שאי אפשר לסכם בפסקה...

* מסה קריטית - פוסט על העליה במשקל בהריון הראשון והירידה (האיטית), העליה עכשיו, הערות הסביבה ועוד. דברי במספרים גברת.

* החולה המדומה - מדי פעם אמילי מתחלה, זה קורה לרוב בימי רביעי. עוד לא הצלחנו להבין למה. לפעמים זה מקרה של זאב וזאב ובעצם היה מדובר באזעקת אמת. 

* מדד תסכול - פוסט על ערך מספרי לרמת התסכול שלי, מספר שמשכלל כמה אחוז מהדברים שאני רוצה לעשות אני מצליחה, לדוגמא אחד מעשר אז זה 90% תסכול, יחד עם כמה אני רוצה לעשות את זה, כמה זמן אני לא מגיעה לזה ועוד. על זה שבערב עם משאבים נדירים של זמן וכוח אני צריכה לבחור מה הכי הכי כדי שאעשה.

* שקלולי זמנים - פוסט על הזמן שלוקח לעשות דברים (כמו לצאת מהבית, להתלבש, להאכיל בע"ח ועוד) כשמישהו אחר משגיח על התינוקת (לרוב מתבצע בכמה דקות), ליד תינוקת, עם תינוקת (יכול לקחת כמה שעות לעשות אפילו דברים פשוטים) מתחבר יופי לפוסט מדד התסכול. 

* באיזה צד אני - פוסט על איך אני מסמנת לעצמי באיזה צד הנקתי ומה הצד הבא. בעבר סימנתי עם קליפס קטן לשיער ששמתי על הכתפיות של החזיה (הייתם צריכים לראות את הפרצוף שלי כשגיליתי שיש בשני הצדדים כי שכחתי להוציא מהבגד לפני הכביסה) ועכשיו הקדמה כבר כאן והצד מסומן עם גומיה דקיקה (לשיער) בפרק היד של הצד (שממנו אכלה בפעם האחרונה).

* Survival mode - הסרבייבל מוד המקורי היה כשאבאל'ה היה טס לחו"ל. כשבאמת נמצאים בסרבייבל מוד אז אין שום אפשרות להגיע ללכתוב עליו.

המטרה בסרבייבל מוד כשאני צריכה להתמודד באמת לבד עם הכל (בלי אבאל'ה בסוף היום ובסופי שבוע), היא שכולנו נגיע בחיים לסוף היום. אני לא עונה לטלפונים וממעיטה בכל הדברים שלא ממש הכרחיים להשרדות של כולנו. לא כיף.

* החזרה לעבודה - אני אוהבת להיות שם, הם רוצים שאגיע אבל זה קשה מכיוון שאין מי שיהיה עם איווה בבית. כרגע מתמרנים בשתי משמרות בשבוע :/

* כרטיס האשראי שלי נגנב מהבנקט, מישהי ניצלה את זה שהייתי עם התינוקת עלי וחגגה בחיובים על חשבוני. הכרטיס בוטל, חדש הגיע וישראכרט (פסקה במקום פוסט)

* פוסט עם תמונת החנוכית סוסים שלנו. מה לא ברור?

* השוואת מחירים - בקיצור לדוגמא חיתולים בסופר פארם יקרים ב-20 ש"ח מאשר בחנות מוצצים.

* תלונה על נשירת השיער שלי (קישור לפוסט על הנשירה אחרי לידת 1.0), שמעדיף להיות בכל מקום (עם עדיפות לאצבעות של איווה) מאשר על הראש שלי. וגם פוסט על זה שכולנו (חוץ מהקטנה) הסתפרנו, הפעם הראשונה שאמילי מסתפרת אצל ספרית ולא בעצמה.

* פוסט על סרבנית המוצץ ובקבוק הקטנה ועל זה שהיא מוצצת אצבע. פריצת דרך - השבוע לראשונה שתתה 90 סמ"ק מבקבוק!

* פוסט שמחכה בטיוטא כבר הרבה זמן על הפקת לקחים ודברים שטוב שאנחנו עושים שונה עם איווה (בהשוואה לבלאגן שעשינו עם אמילי).

* פוסט על אמילי ואיווה (חשוב לי!)

* פוסטי סגירות מעגל - תמונה של הצלקת מהשריטה שצולמה בהריון. מה נשאר מהמנגיומה (החדשים בבלוג נכנסנו לקישור מיד) ועוד.

* פוסט על מטפלת/בייביסיטר (מה בדיוק ההבדל? מטפלת זה קבוע?), עם כמה שאני לא אוהבת את המחשבה על זה שאיווה תישאר עם מישהו שאינו משפחה נראה שאנחנו לא מצליחים לתמרן ואני חייבת להתאוורר יותר (בעבודה כן...). איך/איפה מוצאים מטפלת, על החששות ועוד

ויש עוד אבל אני צריכה כבר לזוז מהמחשב... גם ככה יצא פוסט-על וממש השקעתי בקישורים.

אם משהו שכתבתי חשוב לכם תגידו ואני אקדם אותו לפרסום מתי שאוכל :)

כל המוח שלי טרוד עכשיו בחתולה שלנו שמאוד חולה ומאושפזת כרגע, לא ברור יש לה. יש צורך בהחזקת אצבעות מאסיבית.

הפוסט הזה בטח מעייף לקריאה, היה מתיש ביותר ממש לעבור את כל זה. אתם באמת לא חייבים לעשות את זה לעצמכם. אני כותבת את הפוסט למען הסדר הטוב וגם לסדר לעצמי מה לעזאזל היה כאן השבוע. דמיינו שזה פורסם פוסט כל יום או משהו...

סקירה מקוצררת של השבוע המשוגע הזה -

ביום ראשון בצהריים היה לנו (אבאל'ה הצליח להגיע מהעבודה בזמן לבדיקה) אולטסאונד פרקי ירכיים, הרופא היה מאוד נחמד והכל אצלנו תקין.

אחרי זה המשכנו לבדיקת עיניים של גיל חודשיים, הרופא שם לאיווה טיפות עיניים מרחיבות אישונים ובדק אותה אחרי 20 דקות הכל תקין.

אבאל'ה, אמילי ואיווה הגיעו הביתה וחברה של אמילי הגיעה אלינו, אני יצאתי להביא הפתעות ליומולדת של אמילי בביה"ס, נסעתי ונסעתי ובעיקר חיפשתי חניה, היה קשה לי להחליט מה מתאים ומה ילדותי, קניתי מה שנראה לי וחזרתי (סקטבורדים קטנים, פנקסים, בובות מחזיק מפתחות, מחקים בצורת ברווז אמבטיה קטן ולא זוכרת מה עוד) לקח לי המון זמן ואבאל'ה הפשיר חלב והאכיל את איווה מהבקבוק בפעם השניה, היא חיסלה 120 סמ"ק.

בערב אחד החתולים שלשל לנו על המיטה :/ מכיוון שיש לנו שלושה קשה לדעת מי זה היה, החלטתי לקחת את הפרוותי הנוח קודם לבדיקה רק כי זה קל יותר ואם זה לא הוא להמשיך ולצמצם את רשימת החשודים.

ביום שני בבוקר היה לנו אולטרסאונד דרכי השתן בגלל שבסקירת מערכות מצאו לאיווה "כליה מאספת כפולה" גם כאן הרופאה לא התרגשה ממה שראתה וטוב שכך. בדיקה נוספת בגיל שנה. נסענו להביא לאמילי את ההפתעות ששכחה לקחת איתה לביה"ס ומשם לקחתי את אבאל'ה למוסך שבו הרכב שלי בתיקון ואז לקחתי את האייפון להחלפת המסך שנסדק, הסתובבתי עם איווה שעה וכשחזרתי הם עוד לא סיימו אז חזרתי הביתה.

מכאן היום הזה המשיך בסחרור כשראיתי שמצאתי את אחת החתולות יושבת במסכנות באמבטיה, הדבר הבא שקרה זה שהכנסתי אותה לכלוב נשיאה, ביום רגיל אין סיכוי שהיא היתה נותנת לי לעשות את זה, אז הבנתי שמשהו ממש לא בסדר. לקחתי אותה לוטרינר והשארתי אותה בכלוב שם, לא רציתי לטרטר אותה בכל המקומות שהמשכתי אליהם - נסעתי אל אמא שלי, לקחת את הטלפון, לביה"ס לקחת את אמילי, אספנו אותה הביתה עם חברה (אחרת), האכלתי את איווה בבית וחזרתי לוטרינר (אמא שלי נשארה עם אמילי והחברה אצלנו בבית) הוטרינר בדק את החתולה ונתן לה אנטיביוטיקה חזקה (ארוכת טווח), היה לה חום גוף נמוך וכנראה (גם) בעיה בדרכי השתן. החזרתי את החתולה הביתה והתכוונתי להחזיר את החברה הביתה, אמילי החליטה להישאר לישון שם... ההורים של החברה הסכימו (בדיוק אחותה של החברה ישנה אצל חברה שלה, מישהו מצליח לעקוב בכלל) השארתי את אמילי ונסעתי עם איווה להחזיר את אמא שלי הביתה, והייתי אמורה לחזור לבית החברה עם דברים לאמילי ללילה, כל זה התיש אותי מאוד ביקשתי מאבאל'ה לחזור קצת יותר מוקדם כי נגמר לי הכוח.

אבאל'ה כמעט הגיע הביתה והרכב נתקע (בדיוק חזר מתיקון...) איווה ואני יצאנו (בטח שכחתם שיום שני היה היום הגשום הזה) לעזור לו להתניע, התקשרתי לאמא של החברה וביקשתי מאמילי שתסתדר בלי דברים מהבית (היא ביקשה שנביא לה בובת כלבה), הגענו הביתה מותשים, בערך בעשר היתה "החזרה" אמילי לא רצתה לישון שם, שמחתי שהיא חוזרת, התגעגעתי אליה. אבאל'ה נסע כעוס ועייף לקחת אותה, הוא לא מצא חניה ואמילי בנתיים נרדמה שם על הספה.

ביום שלישי בבוקר הגעתי עם איווה לטיפת חלב לבדיקת רופאה שני חיסונים בזריקה (אחד בכל רגל) וחיסון לרוטה בתרחיף לפה שהתקבל בגועל רב והשתנקויות מצידה של איווה. היינו גיבורות. 

בבית ראיתי שמצב החתולה לא משתפר, למרות שהשארתי אותה על סדין חשמלי בחדר עם מזגן על חימום, היא לא אכלה ולא הצליחה לשתות. בצהריים כשנכסתי לראות מה שלומה ראיתי שהיא שוכבת על הצד הייתי בטוחה שזהו, אבל היא עדיין נשמה, שמתי אותה מיד בכלוב ונסעתי עם איווה לוטרינר. 

המצב שלה היה מאוד קשה, חום גוף נמוך מאוד, לחץ הדם נמוך ואי אפשר היה לקחת דם לבדיקה או לתפוס וריד לעירוי, היא היתה חלשה מאוד ועצם העובדה שנתנה לנו לעשות הכל אומרת כמה חמור המצב. עדכנתי את אבאל'ה שעזב הכל וחזר מהעבודה כדי לקחת את איווה ממני ולהמשיך לאסוף את אמילי מביה"ס במקומי. 

כשחזר נסענו כולנו לסניף אחר של המרפאה כדי לאשפז את החתולה, שם יוכלו לדאוג לה לחימום ועירוי ולכל מה שצריך, היה כל כך קשה להשאיר אותה שם. ברקע תוסיפו את זה שאיווה רצתה לאכול הרבה והיתה קצת חמה, כנראה בגלל החיסונים :|

ביום רביעי בבוקר התקשרתי ביד רועדת למרפאה לשאול מה שלומה, המצב עדיין קשה, אין שיפור (אבל היא עדיין איתנו וזה גם אומר שלפחות אין הרעה). ההורים שלו אספו בצהריים את אמילי מביה"ס והסתובבו איתה, הם קנו לנו נדנדה משוכללת לאיווה (היא שם עכשיו, זה מה שמאפשר לי להקליד את הפוסט יותר פרטים מתישהו) במקום שנסתובב איתה במנשא או על הידיים כל היום. כשאמילי חזרה יצאנו יחד לבקר את החתולה באישפוז, היא לא נראתה טוב, רק שכבה שם. היה חשוב לי שתדע שאנחנו עדיין בסביבה, שלא תוותר, הבאנו לה גם את האוכל שלה מהבית אולי זה יעודד אותה לחזור לאכול. 

היום בבוקר אחרי הטלפון המלחיץ למרפאה ואנחת הרווחה שהיא עוד פה אבל עדיין שיפור לקחתי את אבאל'ה ליום חשוב בעבודה שלו, ונסעתי עם איווה אל המרפאה להזכיר לחתולה שעוד אוהבים אותה ולהציע לה פסטרמה שאי אפשר לסרב לה. 

היא לא אכלה אבל כן נסתה לקום, היא גם התנגדה לרופא מה שמאוד עודד אותי ואז התמוטטה מהמאמץ. היא חייבת מנוחה כדי להתאושש.

נאחזתי בכל דבר חיובי שאולי היה שם, כמו שאם המצב היה אבוד לגמרי היו אומרים לי. השארתי אותה ונסעתי הביתה.

אני יודעת שבקנה מידה גדול והמלחמה ברקע אלה צרות של עשירים, אבל אני דואגת מאוד ורוצה את החתולה שלי בחזרה בבית.

לפני לא יודעת כמה ימים, אחרי סוכות או שמחת תורה היינו בטוחים שלאמילי יש קייטנה ואבאל'ה נסע לקחת אותה לשם (זה בביה"ס, ובחופשים אין הסעה). הם הגיעו לשער נעול, אמילי הוחזרה הביתה ואבאל'ה נסע לעבודה, ועוד כל מיני מקומות ודברים עד לממש ממש מאוחר. מכיוון שלהיות רק עם אמילי ואיווה (והכלבים) זה לא מאתגר מספיק גם חברה שלה הגיעה אלינו. 

בצהריים עוד הייתי במצב טוב, גאה בעצמי על זה שכולם שלמים, לאט אבל בטוח התעייפתי ובסביבות חמש התקשרתי לאמא של החברה שתיקח אותה, ניצלתי את זה שחשוך ואמרתי להם שכבר ממש מאוחר. הן שיחקו יפה אבל התיש אותי לדאוג להן לשתייה לאוכל ולהשגיח, במקביל להנקות ולהסתובבות בבית עם איווה במנשא (היא אוהבת להיות בתנועה ולא רגועה כשעוצרים).

מדי פעם בסיבובים בבית עברתי ליד קופסאות 20 הקרמבואים (מנבו אם אתם מתעקשים) ולקחתי אחד, כי מגיע לי.

לא היתה לי הפסקה להכין לעצמי אוכל נורמלי, אני אוכלת רק את הקרמבו בלי הביסקוויט (שם כל הקלוריות, לא? שקט שם) עוטפת אותו בעטיפה וזורקת לפח, בערך בשעה 17:00 בערב, שבוא אם מישהו היה יורה בי, זו היתה המתת חסד. 

היום הזה המשיך והמשיך בלי הפסקה כשאמילי סופסוף נרדמה ואני השתטחתי על המיטה, איווה התעוררה לסיבוב נוסף.

בשלב מסויים כשהשלכתי עוד עטיפת קרמבו עם ביסקוויט, הצצתי לפח והבנתי שיש לנו בעיה... כשהצצתי לקופסת הקרמבואים ראיתי שנשארו 4 מתוך עשרים, מה שאומר שאכלתי 15 קרמבואים (אחד אבאל'ה אכל קודם לכן, חשבתי לרגע לראות אם מישהו יעשה את המתמטיקה, אבל בסוף החלטתי שלא).

כשאבאל'ה סופסוף הגיע לא נשאר ממני כלום, כשאיווה נרדמה, החלטתי להתוודות, סיפרתי לו שיש לי בעייה, שאכלתי פאקינג 15 קרמבואים!

במקום לתמוך בי הוא אמר שלא יקנה יותר אריזות גדולות (אז אני אקנה לעצמי) אמרתי לו שציפיתי לתמיכה שיבין כמה קשה היה היום שלי, ש"הגיעו לי" כל הקרמבואים האלה. 

אז זה המדד שלנו לקושי, כבר שבוע (נראה לי) מאז שאכלתי את הקרמבו האחרון (מתוך 40), מגיע לי אסימון של נקייה שבוע לא? 

רוב הימים הם כאלה של 3-5 קרמבואים תלוי מאוד מתי אבאל'ה חוזר הביתה, בד"כ אחרי 18:00, אם הצלחתי לישון עם איווה במהלך היום (בד"כ לא :( ) ובעוד כל מיני משתנים לא משנים.

היום יום של 10 קרמבואים לפחות והוא עוד לא נגמר, אבאל'ה אמר שהוא עובד עד 15:00, אבל כבר 17:00 והוא עוד לא כאן, הוא נסע מהעבודה ישר לאסוף את אמילי מביה"ס, לפחות אני לא צריכה לצאת לשם עם איווה היום.

מי שכן כבר הגיע היום, פעמיים אלה אנשי-בזק. האינטרט עושה בעיות ואני פוגשת יותר מדי מהם. אתמול גם הגיע אחד, וגם בשבוע שעבר.

מעצבן שהם מגיעים הם מפתיעים אותי ומתייצבים מעבר לדלת, או צועקים לי מעבר לגדר (יש לנו שלט של כלב בחצר) זה קורה כשאיווה אוכלת, אני צריכה להתלבש בשבילם ומרפי דואג שבדיוק אז היא תישן ואני לא יכולה להצטרף אליה, לא להתקלח ובכלל די נמאס לי מזה שהם מסתובבים כאן. מחליפים כל פעם משהו אחר, מודם, או אני לא יודעת מה, כבר לא עוקבת. היום החליפו את התיבה שעל עמוד החשמל בגינה, התיבה הקודמת כנראה תועבר למוזיאון בזק.

זהו נמאס לי. אני יותר לא פותחת להם את הדלת. שלא יהיה אינטרנט. 

אני עייפה מאוד ולא בגלל איווה וזה ממש מעצבן.

[כאן תהיה תמונה של מגשי הקרמבו, כשיהיה לי יותר סבלנות]

[אולי אפילו אוסיף לכאן את התמונה של התיבה הישנה שהוחלפה]