משחקים באבא ואמא

לחלק הקודם (שני משלושה).

לחלק הראשון.

יום שישי בבוקר (הצירים התחילו ביום רביעי בלילה...) הגענו לפתיחה של 3 ס"מ מה שאומר שאפשר בשעה טובה לעבור מהמחלקה לחדר לידה.

בכניסה לחדר לידה זיהיתי בצוות מישהי שלמדה איתי בבית ספר, הייתי מצחיקה ושאלתי אותה, נו אז איפה את עובדת בימים אלה - נכון, אני אחרי מיליון שעות צירים אבל אני עדיין מבינה שאת אחות כאן... לא משנה.

בכניסה עדכנו את המצב שלנו, שאלו באיזה שבוע אני והתשובה הייתה שבוע 40 וארבעה ימים, אני רציתי להגיד שאני בשבוע 40 ויומיים - רק אז הבנתי שאנחנו בבית החולים עם צירים כבר פאקינג יומיים.

אההההה...

הוכנסנו אחר כבוד לחדר 3 בו נבלה את 12 השעות הבאות, פגשנו את המיילדת אורנה שהייתה מאוד נחמדה ודיברה איתנו (זה לא מובן מאליו) יש לה חמישה חתולים, אחד מהם סובל מבעיות בדרכי השתן... היא חשבה שעוד אלד במשמרת שלה (עד 15:00) כמה תמים מצידנו.

התקלחתי, חוברתי למוניטור, וקיבלתי עירוי (בטפטוף מהיר - תודה רבה) כדי שיוכלו לתת לי את האפידורל הנכסף(אפידורל יכול להוריד לחץ דם לכן מעלים אותו במתן עירוי).

אחרי העירוי הגיע סופסוף המרדים. הפחיד אותי העניין של מחט לגב ולא מצאה חן בעיני המחשבה על שיתוק חלקי - אבל אחרי כל כך הרבה שעות של צירים וחוסר שינה פחדתי יותר מזה שלא יהיה לי בכלל כוח לשלב הלידה עצמו וגם המחשבה שרק יפסק הכאב הייתה שיקול מרכזי. אמרו לי לשכב על הגב ולקמר ככל האפשר את עמוד השדרה, המרדים היה מאוד נחמד הוא הסביר לי בכל שלב מה הוא עומד לעשות (מחטא) מה אני ארגיש (קצת קריר, דקירה).

המרדים השאיר את המזרק הגדול בתוך המכונה של המזרק הגדול שמזרימה את החומר כל כמה זמן והראה לי איפה הכפתור שאיתו אני יכולה להוסיף לעצמי ואמר שזה יספיק עד סוף הלידה - כמה נאיבי מצידנו (גמרתי את כל החומר היה צריך להוסיף עוד).

לקח כמה דקות והחומר התחיל להשפיע הרגשתי קן של נמלים שהתנחל לי ברגל שמאל אבל למי אכפת כבר לא כואב שהנמלים ירגישו בבית, שרגל ימין תזוז אם צריך. המינון היה מצויין, הרגשתי את הרגליים, הרגשתי קצת קצת את הצירים לא כאבו בכלל אבל ידעתי מתי הם באים והולכים.

ה-ק-ל-ה

גם הוא הרגיש הרבה יותר טוב כשאני הפסקתי להתפתל מדי כמה דקות.

נרדמתי.

לא יודעת כמה זמן ישנתי, אני רק יודעת שהייתי זקוקה לשינה הזו.

הדלקנו את המחשב הנייד שלו וצפינו בשני הפרקים הראשונים של העונה השלישית של האוס, כשמדי פעם המיילדת באה בודקת מה שלומי (כמה פתיחה) ואני רואה את הצירים ארוכים וחזקים במוניטור וברקע שומעים את הדופק של פו"ץ.

באיזשהו שלב הבנו שאנחנו יכולים לשלב טכנולוגיות ולגרום למחשב הנייד שלו להתחבר לאינטרנט באמצעות הטלפון הסלולרי (טכנולוגיית bluetooth) פרסמנו את הפוסט הזה מהטיוטא (פוסט קליל ולא חשוד, יש לי עוד כמה שם) כדי שלא תשימו לב שנעלמנו :) ודיברנו בג'ימייל טאלק עם החברים מעבר לים שקצת התפלאו לקרוא שאנחנו מתכתבים איתם מתוך חדר לידה.

אה, כן הלידה... בדיוק, כמעט שכחתי למה אנחנו שם. הלידה לא ממש התקדמה, צירים לא סדירים, פתיחה לא משהו (4, 4.5, 5 ס"מ).

התחלתי להסביר לפו"ץ שלוקחת את הזמן את האותיות הקטנות של ההסכם שלנו, נכון אמרתי שאני מוכנה לסחוב אותה בפנים כמה שתרצה, אבל היא חייבת להחליט או בפנים או בחוץ המצב ביניים הזה שיגע אותי, כל כך רציתי לראות אותה כבר !

אורנה והרופאה החליטו שכדאי לזרז הליכים ופקעו לי את המים (לא תמיד יורדים המים לפני הלידה למעשה רק ב-1/5 מהמקרים אם אני לא טועה), מים צלולים שזה אומר שפו"ץ לא עשתה בהם קקי (לא מקוניאלים) אבל היא לא התרגשה מזה שדוחקים בה והמשיכה להתבצר. הוחלט על להזריק לי (להוסיף לעירוי שטפטף) פיטוצין לזירוז. גם זה לא ממש ריגש את הקטנה.

אורנה כבר הייתה צריכה לסיים משמרת והביאה לנו את סבטלנה. סבטלנה לא מהדברנים בלשון המעטה, היא הייתה נכנסת מדי פעם לחדר (פעם בהמון זמן) מתעלמת מהניסיונות שלנו ליצור קשר עין, חותמת על המוניטור, מקלידה דברים למחשב על המכשירים ויוצאת בלי להגיד שלום.

בניגוד לאורנה שהייתה בודקת מה קורה איתנו מדי פעם, לסבטלנה היינו צריכים לקרוא בערך פעם בשעה, כדי שתבדוק אם אין בטעות התקדמות, שתגיד לי שזה נורמלי, מה קורה, מה עושים, משהו...? זה היה ממש מתסכל כל השעות האלה.

בבוקר היינו בטוחים שאוטוטו פו"ץ יוצאת שיהיה לה תאריך יומולדת מוצלח עשרים-עשר, שהיא תהיה מזל מאזניים (אחרי חצות זה כבר עקרב!) - בתשע בלילה, כבר לא היינו בטוחים שפו"ץ עוד תצא בשישי.

כבר חשבנו שנזכה לראות את סבטלנה מסיימת את המשמרת שלה ולפגוש את המיילדת הבאה שאולי תתקשר איתנו יותר טוב, אין לנו מה להפסיד לא ייתכן שקיימת מיילדת שתתקשר פחות טוב מסבטלנה.

בנוסף לקמצנות המילולית שלה והתרכזות יתר במכשירים במקום באנשים שבחדר, סבטלנה הייתה לא ברורה בעליל. סבטלנה היא מהממלמלים.

אחרי שהייתה יוצאת מהחדר, אם בכלל הייתה טורחת לזרוק לעברנו כמה מילים בשניות שהייתה בחדר כי קראנו לה, הסתכלנו אחד על השנייה וניסינו להבין מה היא נסתה להגיד.

החלטנו שמי שמבין מה שהיא אומרת צריך להסביר לשני.

לא היינו בטוחים שזה מה שהיא אמרה אבל בתשע בערב היה נדמה לי שהיא אמרה פתיחה של 9 אצבעות, שזה אומר עוד אצבע אחת ואפשר ללחוץ ולדחוק בפו"ץ לצאת, לחץ פיזי מתון (או לא מתון).

היא השאירה אותנו מרוגשים עם החדשות הטובות ונעלמה. לאאאאא מה עכשיו? אל תלכי - סבטלנננננהההה. זמזנו לה בזמזם שכבר נשחק מרוב שימוש בשעות האחרונות, הגיעה מישהי אחרת חתמה על המוניטור ויצאה. דקות ארוכות עברו עד שסבטלנה חזרה.

היא אמרה לי משהו, מן הסתם לא הבנתי וניסיתי לקום, היא כנראה התכוונה שאתיישר - הוא שאיכשהו הבין אותה אמר לי לאן לזוז. מכאן ואילך כל מה שהיא אמרה לי התקבל בעיני עגל של מה (say what)? וחיכיתי שהוא יגיד לי מה הוא חושב שהיא אמרה, לא זזתי, נשמתי או לחצתי עד שהוא עשה לי סימן מאשר עם הראש.

היא אמרה לי ללחוץ, לא האמנתי - מה זהו? באמת? אישור ממנו - לחצתי (נקודה חשובה בקשר ללחיצות בסוף הפוסט).

היא אמרה לי להפסיק ויצאה. מסתבר שזה היה רק ניסוי כלים, סבטלנה רק רצתה לראות איך אני לוחצת. אההההההההה אווווווווף - סבטלנה לאן הלכת? מה עכשיו?

עוד דקות ארוכות עד שחזרה, שאלתי אם עכשיו זה הדבר האמיתי, אין לי מושג מה היא ענתה - אבל לחצתי סבטלנה התרשמה מהלחיצה ושוב יצאה. השפיות שלי כבר מזמן לא הייתה איתנו וסבטלנה הייתה נרצחת אלמלא הוא היה שם איתי.

בפעם השלישית שסבטלנה חזרה היא הביאה תגבורת, אבל אני כבר לא נתתי לעצמי להאמין שהנה זהו.

היא אמרה ללחוץ (עוד ניסוי כלים? מה יהיה?) הוא אישר שהיא אמרה מה שאני חושבת שהיא אמרה, שאלתי אם עדיף ללחוץ חזק או הרבה זמן, היא אמרה (אני חושבת) חזק והרבה - בתיאום עם הצירים לחצתי - הוא הדריך אותי איך לנשום לחצתי שלוש פעמים בציר, הוא עודד אותי שאני לוחצת מצויין, שאין לי מה לדאוג שפו"ץ כבר כמעט איתנו, מרגיע אותי שהמיילדת רוצה לחתוך קצת אבל שחייבים כי כבר מתחילים קרעים (כל ההריוניות אלי לדוא"ל לפרטים על אפי-נו) - מקפץ בהתרגשות, מתרגם לי את סבטלנה, מספר לי מה רואים, נותן לי כוח!

מההכרות שלי עם פו"ץ והעמידה שלה בזמנים עד כה והעובדה שצריך להכפיל בשלוש כל זמן שפוי של כל שלב, הכנתי את עצמי לעוד שעות של לחיצות לכן הייתי ממש מופתעת שבלחיצות הציר השלישי היא פשוט יצאה - עמדתי ללחוץ שוב אבל זהו. היא בחוץ !

הניחו אותה עלי זה הרגע הכי מרגש בחיים שלי. כמו שהוא כתב מדהים לא מתחיל לתאר את זה.

בקורס הכנה ללידה הכינו אותנו לזה שהם יוצאים מעוכים, מלוכלכים ובכלל קופיפים. אבל היא הייתה מושלמת מהרגע הראשון (אפגר 9). כל כך קטנה (3,165 גרם) אני דומעת בהתרגשות עכשיו רק מלחשוב על זה.

זכרתי שבקורס אמרו שאם הכל תקין ורגוע נותנים לבעל לחתוך את חבל הטבור, הוא חתך את חבל הטבור - מה שאישר לי שהכל תקין ורגוע.

זהו.

לא היה אכפת לי יותר מכלום. אמילי בידינו. שיעשו איתי מה שהם רוצים עכשיו.

המשפחה שלו כבר חיכתה בחוץ.

אמרתי לו שאני בסדר ושאם לוקחים אותה לבדיקות, חיסונים ומה שלא יהיה שילך איתה וישמור עליה. מה שחסר לה ביחסי אנוש השלימה סבטלנה במקצועיות, היא שאבה בזריזות כמות מכובדת של דם מהטבור לערכת השימור שלנו. עשר דקות אח"כ יצאה השילייה (שלמה), תפרו אותי, אבל כל השאר כבר לא מעניין.

התעייפתי מלכתוב, בטח התעייפתם מלקרוא.

יש לי עוד כמה חובות הריון כמו פוסט בדיעבד על מה מהדברים שקניתי/השתמשתי עבד/לא עבד, ממליצה/לא ממליצה וכו'

כמובטח לעיל נקודה חשובה בקשר ללחיצות - אני והוא קראנו מאמר באינטרט שהסביר איך ללחוץ נכון. המיילדות מדריכות ללחוץ כמו כשעושים קקי. המאמר מסביר שלחיצה שכזו לא נכונה ומזיקה לקרקעית האגן. מוסבר שם איך ללחוץ מהחלק העליון של הבטן, מהסרעפת, ואפילו להתרומם קצת כמו לכפיפת בטן כדי לשפר לחיצה, הוא (אבאל'ה) מסביר שזה כמו ללחוץ משחת שיניים מהקצה. 

לחלק הראשון.

יום חמישי בלילה, הגענו לבית החולים, הסברנו שהיינו בבוקר ואני עם צירים לא סדירים כבר 24 שעות...

הפעם למדנו מהפעם הראשונה ולא נגררו עם התיק לחדר ללידה שהיה גדול וכבד, השארנו אותו ברכב ולקחנו רק שקית עם דברים שצריך עד שפו"ץ תצא.

בנוהל הרגיל (זאת אומרת כמו בבוקר) עשו לי בדיקת שתן וחיברו אותי למוניטור. כבר הייתי בטוחה ששוב מגרשים אותנו (come back one week - מי מזהה?), אבל בבדיקת רופא הוא גילה פתיחה של 1 ס"מ ומחיקה מלאה! היפ היפ הוריי - יש שינוי לא עוד צירי שווא.

שמחה גדולה, התרגשות ואפילו high five אחד... הרופא שלח אותנו למחלקה. לא שידענו מה זה בדיוק אומר, אבל ידענו שאנחנו בדרך הנכונה. מחי-קה מל-אה בקרוב פו"ץ אצלנו !

נרגשים נגשנו לאחות שפתחה לנו תיק אמיתי כמו לאנשים שעומדים לקבל תינוקת בקרוב, שאלה פרטים על אלרגיות, הטלסמיה שלי ועוד... והכי חשוב נתנה לנו את הצמידים שבשבילם באנו, אלה שרשום עליהם את הפרטים שלי, שהוא שלי ושני צמידונים ייעודיים בשבילה לכשתצא !

האחות הזמינה סניטר שילווה אותנו לאיזור שסתם אנשים שאין להם מחיקה וסניטר עם כרטיס עובד  לא יכולים להגיע אליו.

כשהוא הגיע שאלתי אם הוא שירותי הליווי שלו וביקשתי חדר עם נוף, אבל הוא היה קצת חמוץ וביקש שאשים את הידיים בצידי הגוף לפני שהוא מוריד לי אחת או שתיים בפניות...

במחלקה הכניסו אותי  לחדר 7, בפנים כבר הייתה לי שותפה, בגללה הוא לא יכול היה להיות איתי בחדר. זה היה כזה עונש. כל כך קשה בלי הוא. כואב הרבה יותר.

באשר לכאב, רבים וטובים רבות וטובות ממני כבר ניסו לתאר כאב של צירים ולא הצליחו. הוא פשוט בלתי ניתן להגדרה... אקסיומה.

זה כאילו כל האיברים הפנימיים בבטן התחתונה התאגדו יחד להכאבה משותפת, כל אחד וכאבו הוא. לוחץ יחד עם התכווצות שרירים משולב בכאב גב וכאב בטן משתק של משהו ממש רע שאכלתם (לא להעלב לי אמילי :)), קצת דקירות בשביל הכיף ובעיקר אממ.. נורא כואב.

הציר לא מתחיל פתאום ונגמר פתאום, הוא מתחיל ומצטבר ומתחזק ואח"כ גם לא נעלם פתאום אלא מתפוגג ומתפזר וגם זה כואב להרגיש אותו מתפזר בבטן בגב והקטע שהכי נורא בצירים זה שאחד נגמר ואני יודעת שיש עוד מאיפה שזה בא והוא בדרך אלי (לכל ההריוניות שקוראות, אני באמת מצטערת שאני לא ממש עוזרת לכן להבין וסתם מפחידה אותכם (הולכת רגע להשקיע במניות של אפידורל)).

אני רוצה לעודד שימוש יומיומי במילה צירים (מאיפה הגיעה המילה הזו בכלל) שתתאר כאב בלתי נסבל שלא ניתן להגדירו. לאחל צירים לכל מי שחותך אתכם בכביש. דוגמא לשימוש במשפט: בני הערובה הוחזקו בתת תנאים, על מנת לחלץ מהם מידע עקרו להם ציפורניים והם חוו (יופי של מילה ממש חוויה) צירים.

בשלב הזה למרות שבאמת ניסה הטנס לא ממש הצליח להתמודד עם עוצמת הצירים, אני חושבת שעוצמת החשמל שצריך היה כדי להעפיל עליהם הייתה לשים אותי באמבטיה עם טוסטר... התשישות שלי הדאיגה אותי מאוד, חשבתי שאם אני צריכה עכשיו ללדת אין שום סיכוי שבעולם שאצליח ללחוץ, פשוט לא היה לי כבר כוח. אפילו להשאר ערה לא הצלחתי, הראש היה נשמט והייתי נרדמת לכמה דקות ואז מתעוררת בבהלה אל ציר ומפעילה את הטנס כדי להרגיש שאני כן עושה משהו.

הוא ניסה לברר אם אין שום דבר שאפשר לתת לי כדי להקל עלי, הם הציעו טשטוש, הבעייה עם טשטוש היה שזה ישפיע גם על פו"ץ ולא רציתי להחליש אותה. אגב, אחרי כל ציר יכולתי להרגיש אותה זזה שם בפנים, אני חושבת שגם לה הלחיצות מסביב לא היו קלות בכלל.

אני יודעת שגם לו השעות האלו לא היו קלות בכלל בעוד אני הייתי מעורפלת לחלוטין מהכאב והעייפות הוא היה מודע ומתוסכל מזה שאין שום דבר שהוא יכול לעשות כדי להקל עלי. אני יודעת שהיה מכאיב לעצמו בלי לחשוב פעמיים לו חשב שזה יעזור.

מדי פעם הגיע רופא לבדוק מה מצב הפתיחה, הסתבר אגב שהמחיקה המלאה שהייתי כל כך גאה בה הייתה בכלל "רק" 80% וככה המשכנו אל פתיחה של ס"מ וחצי, שני ס"מ כשמחכים לפתיחה של 3 ס"מ כדי להעביר אותי לחדר לידה. הרופא שראה שאני מותשת לחלוטין אמר לי לנסות לישון - אמממ... איך לא חשבתי על זה בעצמי, הייתי בטוחה שדמיינתי את זה אבל גם הוא (לשעבר עכשיו אבאל'ה) אישר שזה מה שהרופא אמר.

מי שעוקב אחרי הבלוג יודע שעקרונית רציתי לנסות בלי אפידורל, אבל זה היה לפני שעברתי כמה ימים של צירים בלי שינה והודעתי להם שברגע שאפשר אני אשמח אם יזריקו לי את כל מה שיש להם. בשלב הזה הייתי חותמת על מסמך שמאשר להם לכרות לי את הרגליים אם הייתי חושבת שזה איכשהו יקל על הכאב.

הזמן הפסיק לזוז כבר מזמן, למעשה חשבתי שהוא בכלל זז אחורה רק רישומי זמני הצירים שלי מראים שהוא כן זז. חשבתי שבטוח יש הגבלה על הזמן שבו יש צירים זה לא יכול להמשך לנצח הייתי כבר קוראת באינטרנט על ההיא שהצירים שלה נמשכו לנצח, אני לא רוצה ללכת על שיא עולמי, לגמרי בסדר מצידי שמישהי אחרת תקבל את התהילה.

ככה המשכנו והגענו לבוקר יום שישי חילופי משמרות והביאו צוות רענן עם רופאה שתגיד לי שיש כבר מחיקה 90% ופתיחה של 2.5 ס"מ. רציתי להתמקח, למה מתקמצנים איתי על 1/2 ס"מ, אי אפשר לעגל פינות, אני מבטיחה לא לספר.

בבדיקה הבאה כבר היינו 3 ס"מ שמחה גדולה ועייפה של שנינו והמתנה של דקות ארוכות (בתמונה) עד שעשו לי מוניטור וארזו אותי והובילו לחדר לידה הנכסף.

המשך בפוסט הבא.

לכל המחכים לשם האופליין של אמילי (יש עשרות מכם), אולי יותר פשוט שתעשו מנוי ותבטלו אחרי שתקבלו את השם... תודה.

וואו, מאיפה להתחיל...

אתם תתחילו בזה שתקראו את הצד שלו. אני חושבת שאי-אפשר לקרוא את ה"צד שלי" בלי לקרוא קודם את הצד שלו, שהיה צריך לדאוג לי בכל התהליך כשאני בלימבו של ערפול חושים בין עייפות לכאב לא מודעת כבר לאיזה יום היום, אם יש אור בחוץ או איך קוראים לי (הסיבה האמיתית ששמים על היד את הצמידים האלה עם הפרטים המזהים).

ננסה להתחיל מהתחלה, ולהוסיף פרטים משלי למה שהוא כתב. יום רביעי בשמונה בוקר מוניטור (יש פוסט נפרד) קמתי בשש והחלטתי שלא לחזור לישון "כי תיכף יוצאים" ועד שאני ארדם אצטרך לקום. כמה הצטערתי על זה שלא גנבתי את שעת השינה הזו... חזרנו מהמוניטור וקבענו סרט לצהריים - למתעניינים זה היה סרט אימה, בגישה של הכי הרבה שתצא :). חשבתי לישון שעתיים לפני הסרט, בסוף הייתי צריכה לעשות דברים ונשארתי ערה, כמה הצטערתי אח"כ שלא גנבתי את השעתיים שינה האלו... (כן, יש כאן מוטיב חוזר) יום רביעי בערב שוב חשבתי לנוח אבל אז הקפיצו אותו לתל אביב, שכנעתי אותו שלנהוג זה אחד הדברים היחידים שאני עוד מסוגלת לעשות, אז ממש כדאי שאני אסע במקומו והוא יוכל להמשיך לעבוד כי גם ככה שגעו אותו כל היום עם סידורים והוא לא הספיק כלום. תשלימו בעצמכם, כמה הצטערתי אח"כ שלא ישנתי...

ברכב הרגשתי כאבי בטן, אממ... מוזרים. זה לא זה הרגעתי את עצמי ולא סיפרתי לאף אחד. בבית סיפרתי לו על הכאבים החשודים שלי, תזמנו אותם והם היו די סדירים כל רבע שעה בערך והצטופפו, כמו שהוא כבר כתב לא יכולנו להשתמש בטנס אלא רק בבוקר (פירוט אצלו). ראינו סדרות כל הלילה ונשארנו ערים עד הבוקר, רשמנו את הצירים ובדקנו כמה זמן עובר ביניהם (הי' של וורולף חוזה תאריך הלידה) כשהגענו להפרשים של חמש דקות ארזנו הכל (ממש הכל) ונסענו מתרגשים כל כך לבית החולים במחשבה שכשנחזור נהייה שלושה.

הגענו לשם באנו בגישה של איפה נרשמים ומקבלים תינוק - הנה יש לנו צירים כל חמש דקות. הרופא שבחן את המוניטור שלנו לא התרגש וגירש אותנו הבייתה. הדרך הבייתה הייתה מעייפת. זה היה לא הוגן, היו צירים שהרגישו אמיתיים (בצירוף חשמול עצמי לבלבול הכאב) למדי וכל זה לא שווה כלום בלי מחיקה (צוואר הרחם מתיישר או משהו כזה) מאוכזבים ועייפים חזרנו הבייתה בידיים ריקות.

הוא נרדם, כדי שיוכל לנהוג מאוחר יותר כשיהיה לנו משהו אמיתי יותר להציע לבית החולים, ואני המשכתי לכאוב ולתעד מתי כדי שנוכל לחשב את המרחק בין הצירים. הזמן לא זז. הייתי כל כך עייפה, כשהגיעה השעה עשר בלילה (קרוב לעשרים וארבע שעות מאז שהתחילו וארבעים שעות מבוקר יום רביעי, הפעם האחרונה שבה ישנתי) והצירים עדיין לא סדירים (כל 7,8,12... דקות) הוא התקשר לבית החולים ושאל אם נוכל לבוא, הם הסכימו... נסענו בפעם השנייה, יותר כואבים, פחות אופטימיים באשר לקלות חלוקת התינוקות בבתי החולים אם בכלל יסכימו לקבל אותנו עם המרחקים הלא סדירים בין הצירים.

המשך בפוסט הבא...

ביום רביעי בלילה, היא אמרה לי שהיא מתחילה להרגיש את הצירים. בתחילה היא לא הייתה בטוחה, אבל התדירות הצביעה על כך שלא מדובר בגזים בעלי תבנית מיוחדת במינה.
מאחר וידענו שזה עומד לקחת זמן, לא מיהרנו לבית החולים. רצינו לחכות ולפעול על פי ההוראות - 5 דקות בין ציר לציר, כל ציר נמשך דקה וכל ציר כואב כאילו דחפו לך מאות חפצים חדים לכל הגוף ואז חשמלו אותך.

כאשר הצירים התחזקו פתחנו את הטנס - רק כדי לגלות שהאלקטרודות שהביאו לנו לא מתאימות למכשיר. לא יכולנו לדעת זאת קודם כי שמרנו על האלקטרודות בשקית שלהן ודאגנו שישארו סטריליות.
זה אומר שעד 9 בבוקר היא נאלצה לסבול ואני מיהרתי אז אל יד שרה והתייצבתי מול פנסיונר שהעובדה שהיא מתפתלת מכאבים לא גרמה לו לזוז מהר יותר.
קבלתי את האלקטרודות ומיהרתי חזרה.
התחושה הייתה מעורבת - דאגה רבה לה, והתרגשות שהנה זה עומד להגיע. נהגתי חזרה כאשר מצד אחד אני מקווה שהצירים יתחזקו ומהר ומצד שני מרגיש כל כך רע שאני בעצם מאחל לה לסבול.
העובדה שפו"ץ תצא הייתה מספקת כדי להרגיע את המצפון שלי.

הגעתי לביתנו וחברתי לטנס - ההבדל היה שמיים וארץ והיא החלה להרגע.
נסענו אל בית החולים לאחר שעות ספורות עם צירים מצויינים.
בבית החולים המתנו מעט בתור ואז נכנסו לבדיקה הראשונה - רק כדי לגלות שיש פתיחה של אצבע אחת והצוואר עדיין לא מחוק.
זה היה מרגיז. הצירים המעיקים האלו לא עשו כלום.
חזרנו הבייתה עם הוראות לחזור שוב מאוחר יותר, אחרי שהצירים נמשכים. אמרנו להם שזה מבלבל כי הצירים היו שעתיים בהפרשים של חמש דקות וזו הסיבה שהגענו.
זה לא שינה הרבה. אני לא מאשים אותם, זה פשוט היה מתסכל לדעת שאין מה לעשות.
חזרנו הבייתה. הנסיעה הייתה ארוכה וכמעט נרדמתי.
בבית נאלצתי להשאיר אותה כואבת וחזרתי לישון - חששתי להכנס לרכב שוב אל בית החולים לפני שיש לי לפחות שלוש שעות שינהֿ.. כי תאונות, זה לא משהו.

בלילה צלצלנו לבית החולים. הכאב לא נפסק. לא ידענו מה לעשות, הצירים ממשיכים. אמרו לנו להגיע. הייתה פתיחה של 2 אצבעות - מספיק כדי לאשפז אותה במחלקת יולדות ללילה.
זה היה סיוט. היא לבד בחדר, כי אסור לי להיות איתה בפנים. אני בחוץ מנסה להעביר את הזמן, אלהים רק יודע איך נשארתי ער תוך שאני סוכל תכנית טלוויזיה על דוד אבידן, משורר מפורסם שמעולם לא שמעתי עליו ומה ששמעתי בתכנית גרם לי לרצות להרוג אותו ואת כל מי שמאזין לשיריו.

מספר פעמים בלילה בדקנו את יש פתיחה רצינית יותר, אבל לא היה כלום.
ב10 בבוקר, אחרי שהיא ערה מיום רביעי בבוקר למעשה וללא שינה, כואבת וסובלת, הגענו לפתיחה של 3 אצבעות והובהלנו אל חדר הלידה.
למרות שרצינו בלי אפידורל, העייפות הייתה מה שהכריע את הכף. ידענו שהיא לא תצליח ללחוץ אם לא יהיו לה כמה שעות שינה טובות.
אחת הסיבות שאני חששתי מאפידורל הייתה ההיכרות שלי עם מקרים של מטופלים (נכון יותר מטופלות) שבגלל טיפול לא נכון נכנסנו לתרדמת ואבדו את התינוק.
יחד עם זאת, אחרי ששוחחנו עם האחות המיילדת שלנו שהייתה מקסימה ודאגה לנו המון הרגשנו שזה בסדר והלכנו על זה.
יצאתי מהחדר והמתנתי.
כאשר קראו לי חזרה יכולתי לנשום שוב. היא שכבה במיטה, מחוברת למזרק העצום הזה והרגישה טוב וחייכה ברוגע.
השגחתי עליה בזמן שהיא ישנה. הפעלתי את האינטרנט ושחחתי עם חברים מעבר לים והמתנו לראות מה קורה.

הצירים לא התקדמו ועשינו פקיעת מים. הם היו נקיים, אבל לא היתה התקדמות אמיתית. היא החלה לקבל פיטוצין לזירוז והשעות עברו והפתיחה הייתה איטית כל כך, אבל לפחות יכולנו להביט על המוניטור ולצחוק על הצירים שהיו מטורפים באורך שלהם. היא הרגישה את הצירים אבל לא את הכאב.
בחמישה לעשר בלילה, אחרי שאת מקומה של האחות המגניבה שלנו תפסה אחות ממלמלת שהתקשינו מאוד להבין, החלו ההכנות ללידה עצמה. שמנו את שקית האיסוף של תא לחיים, המיילדת הכינה את הציוד שלה ואז היא החלה ללחוץ.
אנשים עושים שימוש במילה מדהים מבלי באמת להפנים מה היא אומרת.
לראות ראש של יצור אנושי בוקע מתוך גופה של אישה זה מדהים.
אין שום הגדרה אחרת לכך.
שמימי לעומת זאת הוא הרגע בו הראש, של יצור חי ונושם שלמעשה הינה הבת שלי בוקע אל אוויר העולם ותוך שניות לאחר מכן היא כולה בחוץ, שוכבת על בטנה הריקה כעת של אימה ומביטה בנו ולא מבינה כל כך מה אנחנו רוצים ממנה ולמה קראנו לה החוצה ואם אפשר, היא תשמח לזחול חזרה כי היא רוצה לישון - מישהו לחץ עליה במשך כמה ימים כבר וזה היה לא נעים.

פו"ץ-לשעבר נפלאה. התחושה הייתה שזה פשוט נכון. לא בלבול, לא אי בהירות. לא חשש או תהייה מה עכשיו - פשוט הרגשה נכונה.

סיימנו את הלילה שלנו היא במחלקת יולדות, פו"ץ לשעבר בתינוקייה בבדיקות ואני בחדר מלון צמוד שאימי שכרה לי ולאחי שהיה איתי.
למחרת סיימנו את הבדיקות והשתחררנו ב 12 אל המלונית "בייבי ליס" - אחת ההחלטות המבריקות ביותר שהיו לנו (ותודה לזוג היקר שממנו למדנו לעשות את זה). יש שקט, יש השגחה, יש פרטיות וניקיון ושמחה. יש לנו פו"ץ לשעבר לידנו כל הזמן ואין דבר נפלא ביותר בעולם כולו.

הספקנו היא להניק ואני להחליף חיתולים כבר מספר פעמים ואני מאושר. יותר מכל רגע אחר בחיי ואני שמח לומר שהיו לא מעט כאלו.

אני אוהב את שתיכן!

(הצד שלה)