משחקים באבא ואמא

כמה מילים על = שוב נושא שאני רוצה לכתוב עליו הרבה אבל נסתפק בכמה שורות

פוסט קצת לא ממוקד. אולי נסדר אותו בבוקר...

מגיל אפס אנחנו תמיד (עקביות זה חשוב) ניגשים אליה כשהיא בוכה, אני לא חושבת שזה פינוק, אם היא בוכה כנראה שמשהו מציק לה ואנחנו כאן כדי לעזור לה, גם אם סתם הרגישה לבד ורצתה לראות איפה אנחנו. לדעתי ככה היא יודעת שיש לה גב ושאנחנו שם בשבילה מה שיתן לה ביטחון.

אבל, דבר חשוב שלמדתי זה שכשהיא מתעוררת בלילה, לא ישר להכריז עליה כערה ולהרים אותה, לחכות דקה ולגלות שבאמת הרבה פעמים היא חוזרת לישון לבד.

חשוב לי גם שתראה שאני יוצאת מהבית וחוזרת, שתדע שכשאני יוצאת היא רואה שזה קורה ולא תחשוש ותחשוש פחות מזה שאני יכולה להעלם בכל רגע. אני יוצאת ונכנסת לחדר שתבין שאני הולכת וחוזרת (מי אמר קביעות האובייקט) או שאני יושבת ומשגיחה עליה בזווית שהיא לא יכולה לראות אותי.

עכשיו שאמילי ניידת יותר, זוחלת ונעמדת היא גם מתגלגלת ונופלת ומקבלת מכות מדברים, ברוב המקרים השטיח העבה בסלון בולם את הנפילה שלה אבל כשלא... אנחנו רואים שנפלה וסופרים בלב, אחד מיסיסיפי, שניים מיסיסיפי ומחכים לראות מה התגובה שלה, בגישה של אם אנחנו נעשה מזה עניין גם היא תעשה מזה עניין, בדרך היא ממשיכה כרגיל ורק אם היא לא, אנחנו ניגשים מרגיעים אותה (בלי היסטריה), מבלבלים אותה (תראי חתול).

לפעמים היא בוכה כשאנחנו לוקחים לה משהו מהיד (לדוגמא נייר), אז אנחנו לא מחזירים לה אותו כדי שתפסיק לבכות (אין להכנע לדרישות טרורסטית :) )אחרת תלמד שהבכי הזה עובד, אנחנו מתעלמים או משחקים איתה או נותנים לה משהו אחר במקום.

לעיתים גם כשמורידים אותה מהיידים ושמים אותה לשחק על השטיח והיא רוטנת בשנייה הראשונה אז נותנים לה לשחק במשהו והיא ממשיכה לשחק איתו לבד.

לפעמים אני מרגישה שאני רק מתלוננת בבלוג, לפעמים אני חושבת שאני מעדיפה לספר על דברים שמחים וכיפיים יותר מאשר על הקשיים.

רוב הזמן אבאל'ה ואני מסכימים אבל גם לנו יש חילוקי דעות, ככה זה כשאנחנו שני בני-אדם נפרדים. אני בהחלט לא מנסה להציג אותנו כהורים מושלמים מקווה שאתם לא חושבים בטעות שאנחנו כאלה.

בדרך כלל אני מרפדת את הקושי בסיפורים על דברים טובים, צריך לקרוא בין השורות, כמעט בכל הפוסטים רשום שאני עייפה ואם ישנתי זה מאורע שראוי לציון, כשאני כותבת שזה קשה אני מתכוונת לזה.

פוסט זה מוקדש לכל הקוראים שגם להם קשה לפעמים, שלא תחשבו שרק אצלכם קשה ושאצלנו הכל ורוד ובא בקלות (לא באמת ורוד, נו אתם מבינים :) )

יצא פוסט מוזר...

כמה מילים על = שווה פוסט יותר ארוך, אבל אין לי זמן וכוח, אז להלן עיקרי הדברים, שומרת לעצמי את הזכות לכתוב פוסט ארוך יותר בנושא בזמן ובמקום שאמצא לנכון.

לפני שאמילי התהפכה אנשים (משפחה, חברים ובכלל) התעניינו "היא כבר מתהפכת?" עכשיו שאלת השעה היא "היא כבר מתיישבת?"

לאן הם ממהרים כל השואלים האלה?

קשה שלא לחשוב - מה היא אמורה כבר להתהפך, להתיישב, לזחול, ללכת, לרוץ, לעוף?

אני מסרבת בתוקף להשתתף במירוץ הזה. אני מאמינה באמילי שתעשה דברים בזמן ובמקום שתמצא לנכון, ולא מתכוונת לדחוף אותה כמו לדוגמא לעשות לה תרגילים לעידוד זחילה. מצד שאני אני כן קוראת ועושה דברים שחשוב כמו לשים על הבטן מההתחלה גם כשזה התקבל בזעף.

כל זה לא מפריע לנו להיות גאים, להשתולל ולהתרגש כשאמילי התחילה לזחול על השטיח לעבר הכריש שלה. אבאל'ה (היא חיכתה שאצא לעבודה) הגדיר את זה יפה כתאונה שחוזרת על עצמה. היא מרימה את הטוסיק נופלת קדימה, בולמת עם הידיים ואז עוד פעם, בערך.

מצד שני יכול להיות שבגלל שהיא מתפתחת יפה (טפו^3) אני יכולה להרשות לעצמי לא להלחץ מההערות של כולם.

כאמור, לא הצלחתי לצלם.

כמה מילים על = נושא שיש המון מה לכתוב עליו אבל לי אין זמן וכוח אז נקצר לעיקרי הדברים.

אנחנו לא נגד טלוויזיה, להיפך. זה יהיה צבוע מצידנו עם כמות הסדרות והסרטים שאנחנו צורכים (משתדלים שלא לצפות בג'אנק טיוי שזה אופרות סבון וריאליטי).

למעשה הטלוויזיה דולקת כמעט כל היום (כשהיא כבויה יש הרגשה של יום כיפור או הפסקת חשמל). לדעתי כשמונעים מילדים טלוויזיה (ודברים אחרים) הם ירצו אותו יותר, כרגע הטלוויזיה זה הדבר הזה שדולק ברקע ולא משהו מרגש יותר מדי.

אנחנו לא מתלהבים (בלשון המעטה) מטיף-וטף, דורה וכל השאר .

לא רוצה להושיב אותה לבהות בטלויזיה גם אם זה אומר שאני צריכה לשעשע אותה ולא מצליחה לעשות דברים אחרים. לא סתם הארלן אליסון (סופר) קרא לטלויזיה פטמת הזכוכית.

קרוב ולוודאי שניתן לה לצפות בסדרות האהובות עלינו :)

כנראה שלא הייתי ברורה - מותר טלוויזיה אבל במידה ולא ג'אנק.

באיזה גיל הם מתעניינים איך נכנסו האנשים הקטנים לקופסא (אצלנו לא כל כך קטנים :) )?

כמה מילים על קטגוריית "כמה מילים על". 

בשבועות האחרונים אני קצת עובדת וקצת לומדת מה שלא משאיר לי הרבה זמן פנוי לכתיבה בבלוג.

אז מתפשרים. בקטגוריה "כמה מילים על" אכתוב על קצה המזלג (בנושאים שיכולים למלא כמה פוסטים) איך אנחנו עושים דברים, בהסתמך על אינטואיציה, עצות מאנשי מקצוע, חברים, מה שקראתי בספרים ובאינטרנט וסתם ככה כי בא לנו.

למה צריך בכלל להגדיר פינה ולא סתם לכתוב פוסטים קצרים. כי אני אוהבת שכותרת הפוסט מזהירה את הקורא כמו: ארוך ומייגע, עדכונימים, תמונות, קצרצר וכו - כך המנויים שמקבלים הודעה לדוא"ל יכולים להחליט אם שווה להם להגיע ולקרוא.

מספיק עם ההקדמות.

כמה מילים על - מוצץ

אנחנו (אבאל'ה ואני) לא אוהבים סתימת פיות מוצץ. אני חושבת שאם היה לה מוצץ כל היום היינו מפספסים הרבה חיוכים, היא הייתה משמיעה פחות קולות ונראה שהיא אוהבת ללעוס את האצבעות והצעצועים שלה.

עד גיל 6 שבועות לא ניסינו בכלל לתת לה אחד. חיכינו ששתינו נתאמן קצת על עניין ההנקה ולא רצינו שתחשוב שהיא יכולה ללעוס גם אותי (אז מה אם הייתי המוצץ האנושי).

לתינוקות יש צורך למצוץ גם כשהם לא רעבים וזה מרגיע אותם, אז החלטנו לתת לה מוצץ כשאי אפשר להרגיע אותה אחרת (ברכב לדוגמא) ובמיטה כשהיא הולכת לישון.

אבל, זה לא מספיק שאנחנו נחליט לתת, צריך שגם היא תסכים לקבל, בהתחלה היא הייתה סרבנית מוצץ וירקה אותו החוצה בבוז. טבלנו לה אותו בגליקול שנתנו לה לגזים (טיפ מהפורום) וקניתי לה מוצצים חדשים (אורטודנטיים כמובן) עם פטמה רכה מגומי (של bibi) במקום אלה עם פטמת הסיליקון הקשה שקנינו לפני הלידה (בכלל לא ידעתי שיש הבדל) ועכשיו זה בסדר מצידה.