ליאל  ורעות

צלילים חשוכים רודפים אחרי,אני מפחדת,משתתקת מפחד. החלון נשבר, וממנו נכנס אדם שכולו מגובס. צעקות שלו עליי שעכשיו אין לי שום סיכוי לברוח. צעקה שלי,חרישת אוזניים,מפחד. מרגישה מאוימת,אולי כי אני באמת מאויימת. לא שקטה,אולי כי אני באמת לא שקטה. קפואה מפחד.מעין התחלת שיגעון, כי אולי אני באמת כבר מושגעת. בכל מקום הוא צץ לי כאילו הוא רוח.רוצח, רוצח רודף אחריי,מה עשיתי? במי פגעתי?! למה לעזאזל זה מגיע לי??!  המצב הזה מפחיד אותי.כל כך מפחיד אותי. בהתחלה,זאת היתה ליאל שרדפה אחרי, עד שרצחתי אותה במו ידיי. ועכשיו הרוצח הזה, מה אני עושה?? אין מצב שאני עוברת את הסיוט הזה שוב, זה לא קורה לי! אני קפואה, קפואה מפחד. זה האמצע של פחדים נוראיים. רוצה להוציא. לקחת את הפחד הזה, הכאב, השיתוק, ולהוציא. רק יד, והכאב יוצא. הלוואי. כאב עיינים. פחד. פחד מהעינים. מהבטן, מהלב. קפיאות, כאב, פחד. מבטים לאחור. הצצה לבדוק שלא רודפים אחרי, שלא רוצחים אותי. פחדים נוראיים מחושך. אור יום והכל עובר. ומרגישה מאויימת, רדופה. וזה כ"כ לא טוב. אמצע שיגעון. פחדים שלא מרפים. להוציא, למחוק, למשוך החוצה. לא רוצה לפחד. לא רוצה להביט לאחור כל רגע, שמה אולי הוא הולך אחרי,שוב. רוצה לחיות חיים נורמלים. ללא פחד, פחד שמתחיל בכניסה חושך. אני רצה,הרוח נושבת חזק. הוא רודף אחריי ומחזיק ביד שלו גרזן. אוקיי, הבנתי פגעתי בעוזרת שלו, לא בו! שיעזוב אותי בשקט! אני פוחדת, אני בוכה, אני צועקת. אבל אף אחד לא שומע. פתאום כל הזכרונות המתוקות והמרות באות לנגד עיניי ואני מחייכת ובוכה. והכל מפחד שאולי בעוד כמה רגעים אני כבר לא אראה אף אחד, אני כבר לא אקרא ספרים, אני כבר לא אראה סרטים, אני כבר לא אשיר, אני כבר לא ארקוד, אני כבר לא אנתשק, אני כבר לא אתחבק, אני כבר לא יישב בדשא, אני כבר לא ילך, אני כבר לא יהייה. אמא'לה, אני פוחדת. הכל בגללך! הכל בגללך ליאל, את שומעת אותי?! זה הכל בגללך! לא היית צריכה לעשות לי את זה. אנחנו  היינו החברות הכי טובות, החברות הכי מושלמות, כולם קינאו בנו כי לא היו בינינו מריבות וסודות. את האשמה, את לא היית חברה. המעשה שלך הוא זה שהרג אותך. עכשיו את שולחת אליי חברים שלך? מאיפה לעזאזל את מכירה אותם? לא חבל עליי? לא חבל עלייך? אני מצטערת. כל כך אוהבת אותך. כל כך שונאת אותך. מה עשית לי, ליאל? מה??אני זוכרת את אותו היום שזה נפלט ממך, שהתעצבנת עליי כי לא רציתי ללכת לפגישה עם טל, ואמרת לי שאני הורסת לך הכל! שאני לא חברה טובה! ושאין לי זכות לעשות לך את זה. את מה בדיוק? כולה לא רציתי ללכת לפגישה עם טל. ואת אמרת לי, שכל השנים האלה סבלת אותי רק בגלל ההורים. ושאת בכלל שונאת אותי!! לא האמנתי, בכיתי, דמעות מוות. שבוע כמעט לא יצאתי מהחדר, לא אכלתי כלום! הייתי חלשה עד כדי כך שיינשתי רוב שעות היום, הייתי חלשה עד כדי כך שבגללך.. אושפזתי בבית חולים והייתי אמורה לישון שם כמעט שבועיים! אני יודעת, כל זה אולי לא שווה את מה שעשית לי 5 שנים. כל זה אולי לא שווה את מה שהסתרת ממני 5 שנים. אבל בי זה פגע. בך לא? לא הזיז לך שזרקת 5 שנים של חברות טובות? לא פגע בך שזרקת 5 שנים של חברות טובות? את שטן או אולי יותר גרוע. אני זוכרת איך נשבעתי שאתנקם בך, ובאמת עשיתי את זה, מתוך שנאה אלייך, מתוך אהבה אלייך. הרסתי לך את כל התוכניות שלך, גיליתי את כל הסודות שלך, הרסתי אותך, גיליתי אותך. שמחתי, צחקתי, בכיתי, התעצבתי בשבילי אבל בעיקר בעיקר בשבילך! חשבתי, שאולי, לימדתי אותך מזה להתעסק איתי.עם רעות לוי. יום אחד באת אליי, נראית על כך נורא, נראית על הפנים, היית כל כך מסכנה, הטחת בפניי את הדברים הכי מסריחים, כואבים ופוגעים. כאב לי. כל כך כאב לי. לא יכולתי לעמוד בזה. דחפתי אותך וברחתי משם בריצה. רדפת אחריי. רדפת ורדפת. לרגע לא נחת.. בחושך, ביום, בצהריים, בבוקר. כל רגע בחיים שלך. נראה כאילו נולדת כדי להרוס לעצמך את החיים באמצעותי. חשבתי על הכל חוץ מעל סכין. בסמטה אחת דבה התחבאתי ממך, מצאת אותי, נורא פחדתי. רעדתי,קפאתי,צרחתי. אבל מזה איכפת לך?? באת עם הסכין וניסית לדקור אותי, אבל הסכין נפלה לך, והיא הגיעה לרגליי והייתי חייבת להגן על עצמי איך שהוא.. לקחתי אותה ואיימתי עלייך, קמתי מהרצפה, ואיך שהוא בלי ששמתי לב, זה פגע בך, הסכין נכנסה לתוך תוכך. צעקתי עד שנגמר לי הקול, בכיתי צרחתי פחדתי ולא ידעתי מה יהיה איתי מעכשיו. איך אני אחיה בידיעה שרצחתי את החברה הכי טובה שלי 5 שנים, שהיא בכלל לא אהבה אותי.להפך, שנאה אותי! ברכתי משם בריצה. רצתי הכי מהר שיכולתי. הגעתי הביתה, ולמזלי הייתי לבד. התקלחתי, הרבה זמן. כדי למחוק את הזיכרון. אבל במקלחת הסתכלתי לצדדים, נעלתי את הדלתות והחלונות, אבל בכל זאת שמעתי קולות, רעשים...בלילה איכשהו הצלחתי להירדם אבל מאוחר מאוחר בלילה... אחרי בערך שבוע-שבועיים של פחד נוראי, מופיע לי הדבר הזה עכשיו. אם רק לא היית משקרת לי, אולי כל זה לא היה קורה. אני עדיין אוהבת אותך. עכשיו מה יהיה עליי? האדם המגובס נפל עליי עם גופו הכבק וכל הגבס שיש עליו, ולא יכולתי לזוז או לנשום. נשכתי אותו נשיכה ארוכה. הוא קם מעליי, הוא נתן לי עם הגבס שהיה לו על היד מכה בראש ופתאום חושך. חושךף להמון המון זמן איזה יומיים נראלי. אחריזה התעוררתי ומצאתי את עצמי בחדר כזה שכולו לבן. הקירות והבגדים והצלחות. ה-כ-ל-! אמא אמרה לי שבזמן שישנתי מילמלתי דברים כל כך מטורפים שהיא הגיעה יחד עם הרופא להחלטה להשים אותי פה, בבית משוגעים. צעקתי, בכיתי, צרחתי, צחקתי. אולי באמת אני משוגעת? צעקתי הכי חזק שיכולתי: ליאל, הרסת לי את החיים. ליאל, אני שונאת אותך!                      

  אבל היא לא שמעה אותי.

 אתם יכולים בבקשה להעיר לי הערות?

  אני בטוחה שהוא לא מושלם...

          לא לפחד^^(למרות שהיום זה יום הערב הבינלאומי><)

*יאנה רבקה וחן המושיות*

  אני כל כך מתגעגעת אלייך... אתה לא מבין עד כמה בא לי לחבק אותך שוב..בפעם האחרונה!

עפתי...

   יש מצב נוסעת בחופש.. =\\

וואלה לא באלי.. אבל בקטנה לא נורא..^^