ראשית - אמהות ועד בכלל

אז זהו! שלא כך זה חייב להיות. אני למשל, אמא שדוקא ישנה בלילות די טוב, הבנות שלי לא הרבו בבכי והבכורה אף בחרה להתעורר עם חיוך שובה לבבות. בחרתי ללכת לפי התחושות שלי ולא לפי מה שאמרו לי שכך צריך למרות ושהיו וטענו שאיני מבינה שזו טובת הילדה המדהימה שלי. למזלי, (ובעיקר למזלה), למרות שהיא ביתי הבכורה, הרגשתי שהאינטואיציה האימהית שלי צריכה להיות מורה הדרך שלי. מובן שהיו שאלות, התלבטויות, התיעצויות אבל האם לתת לה לשכב על הבטן כדי שתחזק את שרירי השכמות מהר יותר ותוך כדי, גם "תפתח ריאות" מרוב בכי - לזה לא הסכמתי כי נראה לא נכון בשבילה ותודה לאל, התפתחה טפו טפו טפו...

מהרגע הראשון הייתי אמא רגועה והנשומה שלי באופן טבעי, הייתה רגועה במיוחד, חייכנית, חברותית ממש מהתחלה, נעימה ועד היום בולטת באישיותה המיוחדת.

גם כשאחותה נולדה חשבתי שאולי איתה אתחיל "לבלות" בלילות אבל ממש לא. כשאני שומעת חוויות של הורים מלילות לבנים, תודה לאל, אין לי חוויות מסוג זה לחלוק עימם.

לקחו כמה שנים אבל הבנתי שהדרך בה אני דוגלת, המעט שונה, כנראה שהיא נכונה. זה לא שהכל ורוד, שהכל חלק, אבל באופן יחסי יש במה להתגאות. לאחר ריקושטים גם מהמערכת (גננות וכו`), החלטתי שאולי אוכל לשתף אמהות או אבות אחרים ואולי אוכל לתרום במשהו.

ב"בלוג" זה אשמח לשתף אחרים באג`נדה על פיה מתנהל ביתנו, אשמח לענות על שאלות של הורים אחרים ולתרום מנסיוני ותחושותיי.

אני רוצה להדגיש כי איני איש מקצוע ומעולם לא למדתי מאומה בנושא, מלבד קריאה כמו רבים אחרים, כך שכל עצה יש לקחת לפי תחושה.

הדבר הכי נכון הוא שלכל הורה יש את התחושות שלו לגבי ילדו שלו והוא שיודע הכי טוב מה נכון, ראוי ומתאים לעשות. הורה צריך ללכת עם התחושות ול"קרוא" את הילד שלו מבלי להיות מושפע מהסביבה. אסור להתרגש מהדשא הירוק של השכנים וגם לא מזה של החברים בכיתה. בכל בית יש את המותר והאסור ולא תמיד אנחנו מצליחים להבין את הדרך של האחר ואולי אנחנו לא אמורים.