שעמום זאת לא מילה גסה. אבל זין כן!

אני קם בבוקר, די עירני יש לאמר, מסתכל על השעון, וקולט שיש עוד שעה לישון.

כמובן שאני חוזר לישון, וקם אחרי שעה מת מעייפות.

זאת בכלל לא עייפות של מחסור בשינה, יותר בכיוון של "למה הבוקר הגיע בכלל?"

ואז מגיע השלב שכבר חייבים לדבר עם מישהו, זאת בתחנה שלא מבינה עברית וצריכה לדעת על איזה קו לעלות, או איזה שיחה מעצבנת על תקלה שאני צריך למהר לפתור.

ומשם זה רק נהיה גרוע יותר.

כל משפט נאמר שבראש עוד רצה חרטה על המשפט הקודם. כמו לנסות למחוק ולכתוב בו זמנית.

בכל סיום פעולה אני משנן בראש "מה שכבר נעשה נעשה, בפעם הבאה"

ותמיד מגיעה הפעם הבאה, ותמיד מגיעה אותה טעות.

באיזשהו שלב במהלך היום נפלט לי המשפט "בא לי למות".

שמישהו כבר ידחוף אותי לעשות את הצעד המטומטם הזה...

כי אני באמת שלא יכול לבד.