כבר כמעט שכחתי מההצעה של רייצ'ל. הימים עברו לאט לאט, וכשהבנתי שאין תשובות עדיין, לא רציתי להציק והנחתי שזה בכלל לא לרמה שלי. הסתובבתי ברחבי הבי"ס כמו שלד ריק, ריחפתי בשיעורים. הרי גם ככה אין תעודות בגלל שיש עיצומים. הרי גם ככה זה השבועיים האחרונים של השנה. ואז יומיים לפני סוף השנה, החלטתי להציץ החוצה מחדר הכיתה. איתמר, הבן אדם היחידי שרצה להיות איתי, התלווה אליי ויצאנו להיפרד מכל מה שהכרנו בשנה האחרונה. כיתת מצטיינים, שמונה שעות כל יום, שיעורי בית, עבודות, באמת שכמעט לא היו לנו חיים. פתאום, אחרי עשר דקות, כשבדיוק התכוונו להיפרד לשלום מאולם הספורט, נשמעה קריאה בכריזה. מי שלא היה בבי"ס שלנו מעולם, לא מבין עד כמה חסרת תועלת מערכת הכריזה. הציפורים המצייצות בפארק בקצה השני של הבי"ס נשמעות ברורות לעומתה.
התעלמנו והמשכנו בפרידות. ואז אני רואה את רייצ'ל, המורה המליינית שלי, רצה לכיווננו. השיער שלה התפרע ברוח והסתיר לה את הדרך, אז החלטתי שאני ארוץ אליה. היא התחילה לצעוק עליי, למה אני לא באה כשקוראים לי, מה זאת הכפיות טובה הזאת מצידי, גם כשמנסים לעשות בשבילי משהו אני דוחה... אמרתי לה להקשיב טוב.
"את שומעת משהו?" שאלתי אותה.
"לא" היא השיבה לי בנימה תוהה.
"בדיוק, ככה נשמעות הודעות במערכת הכריזה של בית הספר".
"השנינות פשוט מתפרצת ממך, אנה. בואי איתי, יש תשובות מייל"
חייכתי לאיתמר והוא החזיר חיוך מאושר. הוא אמר לי עוד קודם שכשיש כל כך הרבה פונים, אף אחד לא יטרח להודיע לאלה שלא התקבלו- אבל אני לא הייתי בטוחה בזה כל כך. הפחד להתאכזב שלט במחשבות שלי.
"באמת נחמד שהיא נזכרה לבוא, זאתי" אמרה המנקה הרכלנית שלנו, כוכבה למזכירה ריקי.
התעלמתי ממנה, כי בסך הכל, אני לא חייבת לה כלום, היא הרי המנקה. חייכתי חיוך מתנצל וריקי הרימה לחצה על כפתור בטלפון. בערך בשלב ההוא הבנתי את גודל הטעות והסמקתי כאילו שהרגע הופעתי בתחתונים מול כל הבי"ס- הם בטלפון! הם חיכו לי רבע שעה, בשיחה מחו"ל! הזדרזתי לענות ולהתנצל. האישה מהצד השני של הטלפון הציגה את עצמה כדיינה, אחראית על לימודי הקיץ. היא בכלל לא כעסה שלא עניתי, אלא צחקה איתי, ונשמעה ממש כמו בן אדם טוב. מהארץ נבחרתי אני, ועוד מישהי בשם שירה, והטיסה שלנו היא טיסה של אל על, שיוצאת ב22 ליוני (שזה עוד שלושה ימים) בשעה 7 בערב, ואת שאר הפרטים אני כבר אקבל בדואר...
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
