רסיסים של חלומות בהקיץ.

"שירה." שמעתי קול אומר. הרמתי את הראש שלי וראיתי מעליי מישהי שבהחלט נראית כמו איזו שירה. היא הוציאה אותי מהבועה שהייתי שרויה בה מהרגע בו גיליתי שהטיסה שלי נדחתה בחמש שעות. לשבת באמצע האולם של נתב"ג, ולבהות במזרקה.

"אנה, היי." חייכתי לה חיוך כנה במיוחד, אבל עייף במיוחד. היא החזירה לי חיוך מאותו סוג. "רגע, את נוסעת ל..."

"לייל, כן." היא אמרה, ונשמעה לי כמו מישהי בלי יותר מדיי בעיות ביטחון עצמי. היא התיישבה במושב לידי. ברונטית, ממושקפת, חולצה של פינק פלויד ומבט חכם בעיניים. חכם אבל מגניב. מסוג האנשים שתמיד רציתי להיות כמוהם. היא יפה, היא מודעת לזה, אבל היא לא משתחצנת.

היה לי קל מאוד להתחבר אליה. קל מדיי אולי. אחרי ארבע שעות של המתנה באולם, הכרתי אותה יותר מאשר את חבריי הקרובים. טסנו במטוס במשך 12 שעות, ובטוח יהיה לומר שהיינו היחידות שהיו ערות במהלך הטיסה. הדיילים והדיילות השתעממו אז בידרנו אותם, ובתמורה הם נתנו לנו את האוכל הטעים באמת.

נסענו באוטו של דיינה לקמפוס. לעבור דרך שערי הברזל ולהכנס אל תוך המבנה השקט הזה. בעיקר כשציפינו למשהו רועש וקולני במיוחד. נכנסתי לשירותים ונשמתי נשימה עמוקה. התבוננתי בדמותי במראה. שיער שחור, עיניים כחולות, קצת מלאה מדיי לטעמי. כשיצאתי מהשירותים, זה נראה כמו מקום אחר לגמרי. בערך 40 בני נוער, שני אנשים בסביבות גיל ה60 שמנסים להשתלט על הכל. בקושי שמעתי את שירה צועקת לי. "אנה!!" הצעקה הייתה חזקה ונשמעה כאילו צעקו אותה מתחתיי. כי זה באמת היה ככה.. שירה עמדה על במה במפלס נמוך יותר. ירדתי אליה והיא צעקה לי "אנה לא גומרת, אנה מאחרת..." צעקתי עליה בחזרה. אני שונאת כששרים לי את השיר הזה. אולי כי אני מזדהה איתו יותר מדיי לטעמי. עלינו שתינו בחזרה, וראינו קבוצה של בערך עשר בנות בוהות בנו.