התיישבנו במעגל והצגנו את עצמנו .
"קארן, ג'סי, מאט, כריסטינה, איאן, לורי, לורן, ג'וזף, שרה, דילן, אביגיל, ביילי, טיילור, אמילי, אמה, אווה, ג'ק, רייצ'ל, אשטון (כן, גם התגובה שלי הייתה "היי, כמו קוצ'ר". וכן, גם אני הרגשתי טיפשה אחרי זה), ג'ונתן, אית'ן, בן, מישל, שירה, ואנה." הייתי צריכה לחזור על השמות של כולם, והוכחתי יכולות פזילה מדהימות כשאנשים מסביב פשוט רמזו לי מי זה מי. חמודים. אח"כ פיצלו אותנו לשתי כיתות, ושני בתים. הבית שלי היה בית מספר אחת, וככה גם הכיתה שלי- הייתה א'1. איתי בבית גרו לורי, דילן, שרה, טיילור, אמילי, אמה, ג'ונתן, אית'ן, בן, אני, שירה ומישל.
שבת. יום המנוחה הראשון שלנו אחרי השבוע המפרך הזה שבו בעיקר למדנו, ולמדנו, ולמדנו. הדבר שהחזיק אותי היה בעיקר הקפה שלי מסטארבאקס, שם תודלקתי שלוש פעמים ביום באספרסו כפול שהחזיק אותי על הרגליים. העבודות שנתנו לנו כל יום כמובן נדחו ללילה, וככה יצא גם שישנתי ברכבת לניו יורק, ברכבת חזרה, בארוחת בוקר, צהריים וערב, וגם תוך כדי שיעורים, מדי פעם.
ואז הגיעה השבת. זה לא היה היום היחידי שהיה מותר לנו לצאת בו, זה גם לא שהיה לנו אכפת אם מרשים לנו או לא, פשוט היינו סחוטים מעייפות בכל זמן אחר.
כולם נראו מוכשרים יותר ממני. האמת היא שכולם נראו מגניבים, יפים, ומוצלחים יותר ממני.
9 בערב, זמן יציאה. אני פוקחת עיניים ורואה את שירה בעקבים שלא היו מביישים אף דראג קווין בלאס ווגאס.
היא מנסה לרוץ ולהתאפר בו זמנית, מה שלא הולך לה. " אנה, לא שמתי לב שאת שם! קומי, קומי... מסיבה באיזה פאב של חברים של אית'ן, בניו יורק" (היא הייתה דלוקה עליו, אם לא ציינתי. על אית'ן, ז"א. היא הייתה בטוחה שהוא האביר על הסוס הלבן. אני לעומת זאת, חשבתי שהוא יותר כמו הסנוב על ההארלי דיווידסון, אבל מי אני שאדבר?) " תהני, אני מנצלת את הזמן כדי לישון" הגבתי בקול עייף
"די, אנה, את כל הזמן הורסת לי! אני יעשה הכל בשבילך ומה את עושה בשבילי? נשארת בבית?! את כל כך אגואיסטית, שאפשר למות. מה, זה יהרוג אותך לבוא איתנו לפאב הזה לכמה שעות ולשבת שם, לדאוג שהכל איתי בסדר? אני לא מכירה פה אף אחד, אני לא סומכת פה על אף אחד, ואת דואגת רק לעצמך. אוף, אני שונאת אותך!" היא צעקה עליי. משכתי את השמיכה מעליי והסתובבתי אל הקיר. היא משכה כתפיים והלכה. לא ברור לי איך, עם העקבים הארורים האלה.
התעוררתי אחרי שעתיים ושמעתי קולות מגיעים מהמרפסת. תפסתי באלת הבייסבול שאית'ן הביא לשירה, נשמתי עמוק, ויצאתי החוצה.
"וואו, תרגעי" אמר לי קול אדיש מאחוריי.
"מה התירוץ שלך?" שאלתי את יונתן, עוד לפני שהסתובבתי. היה לו קול שיכלתי לזהות גם אם הוא היה בחדר מלא באנשים.
"כאב גרון" הוא ענה לי במהירות
"אוה, אז בגלל זה אתה יושב בלילה, כשכמה מעלות בודדות בחוץ, בחולצה קצרה ויחף. " אמרתי, ורק אח"כ שמתי לב לגיטרה שלו. על הגיטרה של יונתן שמעתי עוד משירה, שסיפרה לי על הלהקה שלו ושל איתן. הוא אמור היה להיות מדהים, כלשונה, ואני לא יכלתי שלא להאמין. כמו מתעלם ממני, הוא לקח את הגיטרה והתחיל לנגן.
אני מודעת לזה שלא עדכנתי הרבה זמן. הייתי בחו"ל, וכשלא הייתי בחו"ל הייתי עסוקה מדי. מצטערת..
לא שכחתי אתכם (: